14 שנים • aou aiu בעבר המדעי חשבו שתולעים באים מן הזבל דבר שלא רק אנשי הדת חשבו אלא גם אנשי המדע היוונים.
ירון כמי שחוקר דת’ האם ידוע לך אם רעיון שהחכמה באה מהלב ולא מהמוח האם היא היתה נחלת אנשי תרבות או מדע נוספים ולא רק מהתנ"ך.
פלוני
הפניתי שאלתך למומחית לחקר המוח וזו תשובתה:
"לא רק חז"ל כמובן גם אחרים (המצרים למשל) התייחסו ללב כמקור החיים והיסוד של הטוב והרע ולכן האיבר החשוב בגוף. גלנוס בהחלט התייחס למוח, כבלוטה המכילה "נוזלים" – התבססות על מצב רוח (humors). "נוזלים" אלו (דם, ליחה, "זעם" ומרה שחורה) (כמות קטנה/גדולה) השפיעו על היות האדם שמח, דכאוני וכו'. אגב, הוא שיער שכל הקשור דווקא לזיכרון וקוגניציה קיים גם הוא "בחלל" אותה "בלוטה", המוח.
ממה שאני יודעת, התייחסות ראשונה למוח נמצאה כבר בכתבי שומרונים, גם במצרים העתיקה נמצאה עדות של רופא שביצע מספר טיפולים בפציעות ראש ומוח וניסה לכתוב על האנטומיה של המוח. אבל הוא באמת היה כנראה יוצא דופן והשאיר ידיעותיו לעצמו, בוודאי באותה תקופה….בפועל, אלקמאון (רופא יווני בערך מאה שישית לפני הספירה) היה הראשון לביצוע ניתוחים (ממה שידוע לי) בבעלי חיים לביסוס התיאוריות שלו. הוא שיער שהמוח הוא האיבר המרכזי של המחשבות והחושים"(עד כאן תשובתה).
למעשה בתקופת חז"ל כבר היו ידיעות על חשיבות המוח בקרב רופאי התקופה. וזו סוגיה הממחישה עד כמה חכמי התלמוד למדו באוהלה של תורה את המציאות במקום ללמוד מעולם הטבע עצמו.
אני מעתיק קטע מהתשובה "המוח לדעת חכמים אינו אלא איבר משני" :
"אין ספק שהטקסטים המקראיים התיחסו ללב כמרכז החיים – החושב, מבין … כך נאמר : וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת , א; 16) וכאלה רבים. חכמי התלמוד ביטאו דבר זה בתחום הגדרות "רפואיות" הלכתיות. כך למשל את קביעת זמן המוות הגדירו על פי הנשימה ולא המוח, כך פסק אחד מגדולי הפוסקים בזמנינו: "אבל האמת ודאי שלא זה שפסק המוח לפעול הוא מיתה דכל זמן שהוא נושם הוא חי, רק זה שפסק המוח לפעול פעולתו הוא דבר שיביא למיתה שיפסוק לנשום" (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קמו ).
ויתירה מכך לדעת חכמי התלמוד (חולין מה ע"ב) מוח שנגרם לו נזק פנימי אינו גורם למותו של האדם אלא אם כן ניקב קרום המוח או שהמוח נהפך למים. הנה כך פסק הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ו הלכה ד) : "המוח עצמו שניקב או נתמעך והקרום קיים כשרה, ואם נשפך כמים או נמס כדונג טריפה".
ונסיים בהתיחסות כללית של חכמים אל איברי גוף האדם תוך התעלמות מהאיבר המרכזי "המוח" : שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו …תנו רבנן: כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא קול ,ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד כועס, מרה זורקת בו טפה ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן (ברכות סא ע"ב).
וכך מפרש הרד"ק את הפסוק בתהילים (קלט, 13): "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי" – כי הכליות הם תחילת המחשבה, כי הכליות יועצות והלב גומר".
דעת – אמת
https://daat-emet.sentice.com/questions/index.cfm?MESSAGEID=5703
אולי כדאי שוב להזכיר שהרב אליעזר יהודה ולדנברג זכה בפרס ישראל לספרות תורנית. אוי לאותה בושה.
אלי
צוות
הנה קטע מהקישור:
הד"ר פול פירסול מחבר מכשירי הנשמה למטאפורה הגוססת: "תקשיבו ללב, הוא יודע. שם נמצאת התשובה".
…
לטענתו, הלב ניחן ביכולות חשיבה, אחסון זיכרון ועיבוד מידע. זאת ועוד, אנרגיית הלב יוצרת תבונה שונה מעט, אינטואיטיבית יותר ובריאה הרבה יותר מזו של המוח. חוכמה נשגבת זו יכולה לסייע לנו בכל תחומי החיים, בין אם היא מגויסת לשם אבחון רפואי או לשם השגת אושר רוחני, וכמובן, להכרעה במאבק הנצחי בין המוח ללב, מאבק המתחולל בנו עם כל החלטה. עולם המתנהל על ידי חוכמת הלב, כך גורס פירסול, יניב חברה טובה יותר.
החכמה האינטואיטיבית שוכנת בלב. גם אותה צריך למקרים שלמוח אין פיתרון.
במהלך ההיסטוריה, רבים מגדולי המדענים, הפילוסופים, המוסיקאים, האמנים, היזמים והמנהיגים, ובכללם אנשים כמו: איינשטיין, צ'רצ'יל, גנדי, אלינור רוזוולט, בטהובן ומוצרט- הודו מרצונם כי הם חבים את הישגיהם לאינטואיציה. האינטואיציה אינה נחלתם של המוכשרים והיא מוכרת כיום כיכולת אנושית טבעית וכמימד מפתח בתהליך היצירתי, בפתרון בעיות ובקבלת החלטות.
היה זה איינשטיין שאמר "האינטואיציה היא מה שחשוב באמת". תלמידיו של החכם באדם מספרים שכאשר היה נתקע בחשיבה, היה קם ומסתובב במעגלים שלימים נקראו "מעגלים אינטואיטיביים", עד שחיוך היה מתפשט על פניו, לנוכח ההארה שצצה. גם על ביל גייטס מספרים, שהוא מתיישב על כיסא נדנדה שבחדרו כדי לרוקן את מוחו הקודח ולהתמלא ברעיונות חדשים.
אבל לא צריך להיות איינשטיין או גייטס כדי לדעת שיש לנו יכולת טבעית, זמינה לקלוט נתונים ולקבל מידע. היום יותר ויותר מנהלים, בעיקר בדרגי ניהול בכירים, משתמשים באינטואיציה ככלי לקבלת החלטות. במחקר שכלל 13,000 מנהלי עסקים שנערך ע"י החוקר Jagdish Parikh ייחסו המנהלים, שמונים אחוז מהצלחתם העסקית להסתמכות על אינטואיציה.