אני קורא עכשיו את ספרו של ז'ורז' הנסל: "חקירות תלמודיות".

אחד הדברים המעניינים שהוא מציין זה את קיומה של אוטונומיה ניהולית של הקהילה היהודית בארצות הגולה. דוכך הוא כותב:

"כיום שומעים מכל כיוון דיבורים על כך שהגורם העיקרי של הלכידות היהודית בתקופת הגלות היה האמונה, הדת, ההקפדה שנהגו בקיום המצוות. אולם מסמכים רבים מוכיחים שהצגת הדברים הזאת שגויה. אמנם אין ספק שהגורמים האלה אכן מילאו תפקיד, אבל הארגון המנהלי והמשפטי האוטונומי של הקהילות היה הגורם המלכד החשוב מכולם, והקהילות היהודיות, צריך לומר, היו במקרים רבים רחוקות מאוד מקיום מצוות קפדני."

לטענתו, לעלייתה של המדינה הריכוזית המודרנית, אשר להלכה ביטלה קיומה של אוטונומיה זאת, יש חלק גדול בבנייתה של אוטונומיה חלופית בדמותה של ישראל.

יש בדברים ממש אם זוכרים שמקימיה של הציונות המדינית היו יהודים חילוניים מאירופה. המתנגדים החריפים לה, היו היהודים החרדים באירופה ששימרו לעצמם אוטונומיה בצורתה הפולחנית. בארצות האסלאם שם נשמרה האוטונומיה הקהילתית

הצורך בבניית מדינה כאוטונומיה נפרדת לא היה בהול מלכתחילה. בדיעבד, הצטרפו כאיש אחד לעלייה בחומה.