על פי התלמוד, אכילת בשר נאסרה על אדם הראשון, והותרה רק בתקופת נח:

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה… וכשבאו בני נח התיר להם. (סנהדרין נט ע"ב) . ועיין רש"י ורמב"ן בראשית א, 29.

אחרי שהותרה אכילת בשר, היהדות אינה אוסרת להיות צמחוני או טבעוני אלא שלכבוד עונג שבת ראוי לאכול בשר, אם כי לא חובה : "ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו". (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ סעיף ב).

לגבי סוגיית "צער בעלי חיים" חז"ל הקפידו מאוד שלא לצער בעלי חיים לחינם. ובמסכת בבא מציעא, לב, ע"ב, נחלקו אם איסור ל'צער בעלי חיים' איסורו מדברי חכמים או איסור תורה.

סיפור נוגע ללב מובא בבא מציעא פה ע"א על רבי יהודה הנשיא עורך המשנה שחלה 13 שנים בגלל שלא ריחם על צערו של טלה. מעשה בטלה שהיה מיועד לשחיטה, מחמת פחד השחיטה הלך הטלה והסתתר מתחת בגדו של רבי וגעה. אמר לו רבי יהודה: לך לשחיטה כי לכך נוצרת. אמרו בשמיים בגלל שלא ריחם על הטלה יענש בחולי במשך 13 שנה. ובזכות שריחם על חולדות התרפא מחוליו. כאשר שפחתו ניקתה את הבית, מצאה חולדות ורצתה לסלקם. אמר לה רבי הניחי להם 'ורחמיו על מעשיו' (גם על חולדות). אמרו בשמיים: הואיל ורבי מרחם נרחם עליו, בעקבות כך פסקו יסוריו.

אך זאת צריך לזכור: הנורמות של 'צער בעלי חיים' של חז"ל שונות בתכלית מהנורמות המערביות של העולם הנאור.

כך למשל הקרבת קורבנות הודאה לאלהים או כדי לכפר על חטא יאסרו או לא יראו בעין יפה במדינות מתוקנות. לזרוק מצוק ההר את העז כדי שאבריו יתפרקו על מנת לכפר על חטאיו של עם ישראל ביום כיפורים יאסר במדינה נאורה. כך נאמר במשנה יומא פרק ו משנה ו : "דחפו [את השעיר] לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים.

כיוצא בו תהליך השחיטה המהווה יסורים רבים לבעל החיים לא ישתנה אף אם הרבנים יגיעו למסקנה ברורה שאכן השחיטה מייסרת. וכל זאת בגלל הקבעון ההלכתי שלכאורה מקורו מ"שמיים".

בברכה

דעת אמת.