על "ההבטחה האלוקית"

במאמרו "המפד"ל החדשה אינה מפחדת כלל" ("הארץ" – 02.01.15) מלמדנו יצחק מאיר מדרכיו, – למען נלך באורחותיו ומובן שאין הוא שוכח לחזקנו בהבטחה האלוקית.

כאדם רציונלי ואחראי (שהרי תכונות אלה נדרשות בשגריר מדינתנו), היינו מצפים ממנו שיבדוק – (בבגרותו) – את סיפור ההבטחה ו…כיצד מולאה.

ההבטחה

– "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברם במחזה לאמר: אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים (והרי מחרן הוציאו!:ברא' י"א,ל"א) לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית ט"ו, א'-ז'). ועוד: "ותרדמה נפלה על אברם!… ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית" (שם, שם, י"ב ואילך).

כלומר: ההבטחה וברית בין הבתרים במחזה היו (דהיינו: בחלום), בעת שהוא שרוי בתרדמה כבדה! משמע: הכל חלום!

וכבר נאמר: "וחלומות, השוא ידברו!" (זכריה י', ב'). ומי שהיה נחרץ יותר מהנביא הרי הוא הרמב"ם, שקבע: "ודע שכל מי שאומר עליו הכתוב שמלאך דיבר אתו, או בא אליו דיבור מאת האל, הרי זה לא היה בשום פנים אלא בחלום, או במראה הנבואה" (מורה נבוכים, החלק השני, פרק מ"א. הוצ' אונ' ת"א 2002).

ואם היה הדבר במראה הנבואה, – "בבוא דבר הנביא יוודע הנביא אשר שלחו יהוה באמת" (ירמיה כ"ח,ט'). נמתין ונראה.

אלא שהיה מישהו, מבין מחברי ספר בראשית, שחשב שהבטחה שנתנה בחלום זקוקה לאימות מוחשי – ל"עד מדינה" – ולכן דאג להביא את יהוה (בלווית שנים ממלאכיו) אל אברהם, כשזה היה יושב פתח האהל, כחום היום. והאורח הנכבד מתכבד במטעמים אשר הגיש לו אברהם (בן בקר בחמאה וחלב) וכטוב לבו באוכל הוא מבשר לבעל הבית שיוולד לו בן. הבשורה גוררת ווכוח קל עם שרה, – שממנו אנו למדים שלא יפלא מיהוה דבר. ובכל זאת מחליט יהוה לידע את אברהם כי בכוונתו להרוס את סדום, – מעשה הגורר בעקבותיו את הדיון המפורסם על סדום וצדיקיה. וסיום הביקור: "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם". (כל הסיפור, לפרטי פרטיו, בבראשית י"ח וגם ב- י"ט, א'-שני המלאכים יוצאים לסדום ויהוה נשאר לדבר עם אברם!!!).

ילד תמים הייתי ובלעתי את הסיפור. אלא שבגרתי ולמדתי גם מחכמת העמים ואז שאלתי את עצמי: במה שונה יהוה אלהינו – בנו של עליון – מבניו האחרים של זה, שקבלו גם הם מאביהם עמים לנחלה?** הרי זאוס – אבי אלי יוון, בא גם הוא (עם האלים בניו) לסעוד על שולחנו של יקירו – טנטלוס מלך לידיה!

(**במגילות קומראן ובתרגום השבעים, בדברים ל"ב,ח' נאמר:"יצב גבולות עמים למספר בני אלהים" ולא "למספר בני ישראל",-שהוא "תיקון חכמים" מאוחר.(י.קנוהל,"מאין באנו",95)

 

 

וכשבא דבר הנביא…

–   "ויכה יהושע את כל הארץ, ההר והנגב והשפלה והאשדות ואת כל מלכיהם. לא השאיר שריד! ואת כל הנשמה החרים, כאשר צווה יהוה אלהי ישראל… כי יהוה אלהי ישראל נלחם לישראל" (יהושע י', מ' ואילך).

–   "ויקח יהושע את כל הארץ, ככל אשר דיבר יהוה אל משה… והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע י"א, כ"ג).

–   "ויהושע זקן, בא בימים ויאמר יהוה אליו: אתה זקנת, באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה… כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי (ועוד ועוד)… אני אורישם מפני בני ישראל…" (יהושע י"ג, א'-ה').

–   "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל ביהוה לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה, להלחם בו? ויאמר יהוה: יהודה יעלה. הנה נתתי את הארץ בידו… ויהי יהוה את יהודה ויורש את ההר, כי לא להוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם! (ויהוה היכן הוא?)… ואת היבוסי, יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה… ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה…" וכנ"ל את דור, יבלעם, מגידו, גזר, קטרון, נהלל, עכו, צידון, אחלב, אכזיב, חלבה, אפיק, רחוב, בית שמש, בית ענת ושעלבים… (הכל הכל בשופטים פרק א').

     ולמה לא הוריש יהושע את כל הגויים?

–   "וינח יהוה את הגויים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע" (שופטים ב', כ"ג).

וזאת למה?

–   "למען נסות בם את ישראל. – השומרים הם את דרך יהוה ללכת בם…" (שופטים ב', כ"ג)

ותרוץ טוב יותר:

–   "רק למען דעת דורות בני ישראל ללמוד מלחמה. רק אשר לפנים לא ידעום" (שם ג', ב').

זו ההבטחה ואלו התרוצים לאי קיומה!

והתוצאה? עם ישראל למוד מלחמה לדורותיו.