12 שנים • aou aiu
שלום וברכה!
יצא לי ללמוד משניות מסכת יבמות,שם בפרק ח משנה ב מדובר על כרות שפכה ופצוע דכא,אשר להם אין לבוא בקהל ה',ויכולים להתחתן רק עם גיורת או שפחה משוחררת.
הברטנורא מגדיר פצוע דכא כאחד שאשכיו או אפילו אחד מהם נפצע ויש חילוק כלשהו בין ע"י מחלה לבין ע"י אדם.
יש לי חבר אשר חלה בסרטן האשכים ובעקבות מחלה זו כרתו הרופאים את אחד מאשכיו ולכן יש לו אשך אחד בלבד.
רציתי לדעת מה דין אדם זה,האם הוא פסול חיתון ברבנות ורשאי להתחתן רק עם גיורת,שפחה או דינו כאדם רגיל.
תודה
בועז
דעת אמת
צוות
שלום בועז,
בספר המקודש למאמיני הזייה היושבת במרומים נכתב: "לֹא-יָבֹא פְצוּעַ-דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, בִּקְהַל יְהוָה". ישנה קהילת אנשים המכונה "קהל יהוה" שהיא מאוד בדלנית: "לא יבוא ממזר ב"קהל יהוה", לא יבוא עמוני ומואבי ב"קהל יהוה" וזה היה חטאם של קורח ועדתו שהשתוקקו גם להיות ממנהיגי "קהל יהוה" והתריסו בפני משה ואהרן: "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה".
פצוע דכא הוא אדם שנפגעו אשכיו וכרות שופכה הוא אדם שנפגע איבר מינו.
האיסור על "פצוע דכא" להיות חלק מ"קהל יהוה" נובע מרצון להמשכיות הזרע, ממניע של התבדלות שבטית וסינון פגמים מהשבט, בדומה לאיסור כהן בעל מום גופני, כמו עיוור בעין אחת, לעבוד בבית המקדש.
וכיצד הגדירו חז"ל את פצוע הדכא?
הגמרא ביבמות עה ע"א: "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן ואפילו ניקבו… ". כלומר חז"ל הבינו שאדם שניקב אחד מאשכיו דינו כפצוע דכא ואינו יכול להוליד ואסור מדין תורה לשאת ישראלית.
כלומר, חברך לא יוכל לשאת ישראלית במדינת ישראל שהפקירה אזרחיה לרבנים.
אלא שיש דעות שונות אצל הפוסקים: יש אומרים, שגם בביצה אחת נחשב כפצוע דכא, ופסול לקהל (הרמב"ם). ויש אומרים, שפצוע דכא הוא דווקא מי שנפגעו שתי הביצים, אבל אם ניטלה רק ביצה אחת, יכול להינשא לישראלית (בעלי התוספות, יבמות עה ע"א) ואף שנאמר בגמרא במפורש "אפילו [ביצה] אחת מהן, רבינו תם עושה הבחנה בין נכרתה ביצה אחת לבין נפצעה.
נמצא שהרבנות הראשית תוכל לסמוך ולהתיר לחברך להינשא.
ומעניין לעניין באותו עניין:
הרמב"ם בספר המצוות (מצוות לא תעשה שס) מבאר: "היא שהזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל עד שאי אפשר לו להוליד שלא לבא על בת ישראל". ומעשים שבכל יום שהרופאים מנקבים במזרק את אשכי הגבר לעזור לו בקיום מצוות פריה ורביה. אם כן, בימינו הנקב אינו מונע ממנו להוליד, שלא כדעת חז"ל.
ואם נלך לפי הכלל "משתנה המציאות לא משתנה ההלכה" כקביעת רבותינו לגבי טריפות (וכמו שאסרו לתת זריקה לעופות בראשם שמא ינקבו את קרום המוח), הרי דין הגברים שנוקבו אשכיהם כדין פצוע דכא. אך הרב משה פיינשטיין זצ"ל פסק להתיר. הנה הוא אומר באגרות משה חלק אה"ע ב' סימן ג': "רשאין להניח לרופא ליטול משהו מהביצה לבדוק למי שאיזה שנים חי עם אשתו ולא הוליד לידע איך לרפאותו שיוכל להוליד". ואיך מיישב הרב פיינשטיין את הסתירה בין היתר שלו לפסיקה בהלכות טריפת בהמה?
"אבל מה שיש לדון בזה הוא דכיוון דניקבה הביצה מפורש בגמרא לאיסור וכדמסיק שלא מוליד והרי חזינן עתה בזמננו שמולידין וכו' שבאיסור טרפה תלוי בזמן נתינת התורה מה שאז לא היתה כמוה חיה, שלכן הוצרך להלכה מסיני להודיע שאלו הן הטרפות לעולם אף שיהיה זמן שישתנה הטבע ואומדנות החכמים לא יהיה כן. והלכה זו נאמרה רק לענין איסור אכילה דטרפה, וכו' ולכן בפצוע דכא וכרות שפכה שלא מצינו שנאמרה הלכה מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות שפכה, אלא שהדין דאורייתא הוא שמי שאינו מוליד ע"י פציעה ודיכה וכריתה הוא איסור הלאו ומסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מהם שאינו מוליד שלכן תלוי כשנשתנה הטבע במי שאינו מוליד באותו הזמן. ולכן כיון שניקבה הביצה באופן שהרופאים עושין, אנו רואין שמולידין בזמננו, יש להכשירו".
נמצינו למדין מדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שכאשר אנו מחליטים לשנות דין הנקבע בגמרא מחמת טעות בהבנת המציאות, צריכים אנו לומר שאינו מסיני. ודבריו צריכים עיון, שהרי דיני הטריפות גם אותם אמרו חז"ל, ומניין לו לרב כי אלה לא ניתנו לשינוי אף אם השתנתה המציאות, ואילו דיני פצוע דכא ניתנו לשינוי? וזאת לך שוב לאות שההלכה בידי רבותינו על פי שיקול דעתם ואומד מחשבתם.
דבר נוסף חשוב הנלמד מדברי הרב פיינשטיין, הוא שבדיני פצוע דכא וכרות שופכה יש לשאול את הרופאים של זמננו וכל דברי חכמים שבדורות אחרים נופלים בבור, שהרי הם אמרו את הידוע להם בתקופתם, ואנו הולכים לפי חוכמת הרופאים שבימינו, כי בידיהם גם פצועי דכא וגם כרותי שפכה יכולים להעמיד זרע.
ועוד יותר מזה. נראה כי מה שאמר הרב "השתנתה המציאות", הוא לשון נקיה לטעותם של חז"ל בדברי הרפואות והמבנה האנטומי של אברי המין של הגבר, וראיה לדבר מהגמרא ביבמות עה ע"ב: "ההוא עובדא דהווה בפומפדיתא איסתתם גובתא דשכבת זרע [קנה הנקב שראוי להוציא בו זרע-רש"י] ואפיק במקום קטנים [היה מוציא שכבת זרע דרך נקב השתן] וכו' במקומה מבשלה [כלומר, אם שכבת הזרע יוצאת דרך נקב הזרע ראוי הוא להוליד] שלא במקומה לא מבשלה [כלומר, אם יוצאת שכבת הזרע דרך נקב של השתן אינו ראוי להוליד]". וכך פסק השולחן ערוך אבן העזר סימן ה' סעיף ו': "נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל [צינור] שמשתין בו הרי זה פסול". ומציאות זו למדו ממאמר חז"ל בבכורות מד ע"ב: "ת"ר שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום". והמעיין בציור של אברי המין הזכריים יראה שאין שחר לדברי חכמים, אלא שני צינורות זרע יוצאים, אחד מכל אשך, והם מגיעים אל הבלוטה הערמונית הנמצאת מתחת לשלפוחית השתן (בתוך שיפולי חלל הבטן). לכל אורך הדרך משלפוחית השתן ועד לראש העטרה הוא צינור אחד בלבד, הנקרא "שופכה" (URETHRA בלע"ז), אשר פעמים עובר בו השתן ופעמים שכבת הזרע (ועיין בציור) ובעובדה זאת ודאי לא שייך לומר "נשתנו הטבעים", שפעם היו שני שבילים והיום שביל אחד. הנה גם דבר נוסף שהסיקו חז"ל ממציאות שגויה זו, שהמשהה נקביו מסתכן בעיקור, כמו שאמרו בגמרא לעיל: "בשעה שאדם נצרך [לנקביו] אם נקבו זה לתוך זה [נפתח נקב בין "שביל השתן" ל"שביל שכבת הזרע" דבר שאינו קיים במציאות שהרי הכל צינור אחד בלבד] נמצא עקר".
בברכה
דעת אמת
דעת אמת
צוות
האם כל ילדי ישראל שלא נימולו במדבר (יהושע ה',ה')היו פסולי חיתון?
חישבו כמה דורות של ממזרים יש בעמנו הקדוש!!!
אינני בטוח שבמצרים שמרנו על המילה (למרות הכתוב ביהושע),כי המצרים נהגו למול את זכריהם ובני ישראל בוודאי רצו להיבדל מהם
ועשו דווקא! (נה באוזן) ולא מלו את בניהם,כדי שלא ידמו למצרים ש"בשר חמורים בשרם".