התורה, דת ישראל, חוקיה ודיניה – מנין?

בהסתמך על הכתוב בתורה

רבנים אומרים: תורה נתנה בסיני והקב"ה הוא שנתנה למשה.

ותורה שבע"פ?: משה קיבל מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים-לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה (פרקי אבות א,א).

פרק ראשון – מיהו האל – בורא עולם ונותן התורה?

בראשית א'

פסוק א: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

פסוק כז: ויברא אלהים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם. (ביום השישי, אחרי שברא עולם ומלואו).

בראשית ב'

¬פסוק ה: וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ… כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. וייצר יהוה אלהים את האדם… ויטע יהוה אלהים גן בעדן… וישם שם את האדם אשר יצר… ויצמח יהוה אלהים… כל עץ נחמד למראה… ויאמר יהוה אלהים: לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו… ויקח אחת מצלעותיו… ויבן יהוה אלהים את הצלע… לאשה

(מכאן הפיקו מקובלים שאדם הראשון היה אנדרוגינוס).

לפנינו שתי גרסאות שונות ואף סותרות על בריאת העולם וכל אחת מהן מיוחסת לאל אחר. הניסיון לטעון שמדובר באותו אל אינו סביר, כי מדובר בלוחות זמנים שונים, וב"תוצרים" שונים. כי אל אחד שברא תבל ומלואה והוא קיים לנצח, – לא ייתכן שיספר סיפורים שונים כל כך, אלא אם…

מכאן אנו מגיעים למסקנה שסיפור הבריאה הנו פרי דמיונם של אנשים! וכדרך מספרי סיפורים זקנים ו"חכמים", היו גירסאות שונות לסיפור ועורך התורה, מבלי לבדוק ולשקול, כתב שתים מהן, זו ליד זו.

מיהו אם כן אותו יהוה ששמו צורף, בפרק ב', לאלהים? בשופטים ה' שרה דבורה הנביאה "יהוה, בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום…". ונשאלת השאלה: הרי בזמן שיצר אלוהים שמים וארץ עוד לא היו לא שעיר ולא שדה אדום! ברור שיהוה הוכנס למשחק, בשלב מאוחר, ע"י אנשים שהכירו את יהוה בארץ אדום. ואומר פרופ' ישראל קנוהל: ברשימות גיאוגרפיות מצריות שונות, שזמנן בין המאה ה-14 למאה ה-12 לפנה"ס, מוזכר חבל ארץ זה כ"ארץ השסו יהו-ה". נראה איפא שהעברים אימצו את האל המדייני יהו-ה בדרכם לארץ כנען. ("מאין באנו" עמ' 75-74 ועוד).

בראשית ה'

פסוק א: "זה ספר תולדות אדם. ביום ברא אלוהים אדם… זכר ונקבה בראם.".

זו חזרה המנסה לאשש את הגירסה האלוהית, על ידי "אסכולה" נוספת, כי אין בה סיפור גן העדן ולא פרשת קין והבל, ובנו בכורו של אדם היה: שת!

זו הוכחה נוספת לכך שספר בראשית אינו מקשה אחת, אלא אוסף סיפורים.

בראשית ו'

פסוק ב: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו…"

¬אלוהים שיש לו בנים? מסתבר, איפא, שיש לו גם גוף. משמע שזו גירסה מתקופה קדומה מאד בתולדות ישראל. התקופה הטרום מונותאיסטית, שנראה אותה גם בימי משה. (להלן)

בראשית יח

פסוק א: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא… וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו… ויאמר אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל תעבור מעל עבדך".

פסוק לג: "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו".

שמות ו'

פסוק א: "וידבר אלהים אל משה… אני יהוה. וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם.". משמע שזה שם חדש יחסית, שנוסף לו. וראה להלן:

בראשית טו

פסוק ז: "ויאמר אליו (אל אברהם): אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" כיצד, אם כך, אומר הוא למשה שאברהם לא הכירו כ"יהוה"? וכי לא אמר גם ליעקב:

בראשית כח

פסוק יג: "אני יהוה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק".

פסוק כ: "וידור יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלהים עמדי… ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים".

שוב הוכחה לכך שספר בראשית הנו קובץ סיפורים שיש בו גירסאות סותרות ולכן ברור שלא אלהים כתבו, אלא בני אנוש, בשר ודם.

תהלים פב

פסוק א: "אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט". "בקרב אלהים" – לשון רבים.

פסוק ו: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם".

בכתבי העיר אוגרית אנו מוציאים ש"עדת אל" הוא כינוי לבניו של "אל", ראש הפנתיאון הכנעני, ואשתו אשרה – ואלהים הנו אחד מבניהם! ("מאין באנו" עמ' 96).

דברים לב (שירת האזינו – מפי משה!!!)

פסוק ח: בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם

יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל

כי חלק יהוה עמו, יעקב חבל נחלתו.

מסתבר שיהוה אינו אלא אחד מבניו של עליון והוא קיבל ממנו, כשחילק זה את העולם בין בניו, את יעקב כחבל נחלתו. ואנו עשינו אותו לבורא עולם – בבראשית ב'. ואכן, על חרסים מהמאות התשיעית והשמינית לפנה"ס, שנתגלו הן בחצי האי סיני והן באזור בית גוברין. אנו מוצאים ישראלים המתברכים "ליהוה ולאשרתה" (=אשרתו) ומה עוד שמנשה מלך יהודה הכניס את צלם האשרה להיכל ה' (מלכים ב', כא, ז).

מדברים אלה מסיקים החוקרים שרק בגלות בבל התפתחה האמונה באל אחד – שקיבל גם את השם יהוה, שהיה שמו של אל מקומי בדרום הארץ. (ראה: ישראל קנוהל "מאין באנו" עמ' 12, 49) וגם משה אידל בספרו "קבלה וארוס" עמ' 36).

שמות כד

פסוק א: ואל משה אמר: עלה אל יהוה אתה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל…

פסוק י: ויעל משה ואהרן (והאחרים) ויראו את אלהי ישראל. "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. (ממש סיפור זאוס – אבי האלים היווני – וטנטלוס מלך לידיה שהיה סועד על שולחנו) ומשה, אשר זה עתה חזה את האלהים (אולי רק את אחוריו?) מבקש לראות את פניו? ואומר: (אולי כי הוא חושב ש " לא יראני האדם וחי" (להלן) מתייחס רק לפשוטי העם?!).

שמות לג

פסוק יח: "הראני נא את כבודך"

פסוק כ: "ויאמר לו: לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי… והיה בעבור כבודי… ושכותי כפי עליך… והסירותי כפי, וראית את אחורי ופני לא יראו".

משמע שלאלוהי משה היו לפחות פנים, ידים ואחוריים. ואם לא די לנו באלהים, אל, יהוה ואל-שדי, הרי לכם עוד שני אלים, שלנו!?

תהילים סח

פסוק ה: שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות, ביה שמו.

פסוק ח: אלהים, בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה

ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים, זה סיני

מפני אלהים, אלהי ישראל.

פסוק טז: הר אלהים… הר בשן… ההר חמד אלהים לשבתו, אף יהוה ישכון לנצח.

פרופ' קנוהל רואה בפרק זה מפתח להכרת תולדות ישראל (ראו ספרו: "השם").

הכיצד? בפסוקים הנ"ל מוזכרים שני אלים (כנעני ובבלי) שהוסף להם התואר אלהים והם שהובילו את ישראל בישימון…

הראשון (פסוק ה), הנקרא "רוכב בערבות" אינו אלא האל "בעל"! זהו כינויו המסורתי בשירים הכנעניים שנתגלו באוגרית. (ראה "השם" עמ' 101 וכן בתנ"כ קאסוטו בפרושו לפסוק זה).

ואילו השני: אלהים – זה סיני… אלהי ישראל, אינו אלא אל הגשם הבבלי "סין" שהיה גם האל הראשי של הערים אור וחרן, – שמהן יצא אברהם אבינו. אנו עיברתנו את שמו ל"סיני", על משקל שדיי.

ואותו סיני אלהי ישראל, באיזה הר בחר לשבתו? ב"הר אלוהים, הר-בשן… ההר חמד אלוהים לשבתו, אף יהוה ישכון לנצח… גם סיני בקודש".

וכדי שלא יגררו אותנו להר סיני (בדרום), נאמר בפרוש: "תשלג בצלמון" וההר היחיד בגולן שהשלג מכסהו הוא הר חרמון, הנמצא בבשן: "וכל הר חרמון וכל הבשן" (יהושע יג, יא). ואותו חרמון היה, כידוע לעוסקים בנושא, מושבם של אלי בבל! כך שסיני (ואולי גם בעל) שכן בו דרך קבע.

מפרק זה (תהלים ס"ח) מסיק פרופ' קנוהל שעם ישראל לא היה בעבדות מצרים (פרט לשבט לוי ששהה שם ויצא משם) וש"בני ישראל" או נכון יותר "העברים" צעדו במדבר הסורי (כשהם מובלים ע"י סיני ובעל) – כתוצאה מאירועים היסטוריים מתועדים: בשנת 1270 (המקובלת עלינו כשנת יציאת מצרים) מרדה ממלכת מיתני בשלטון אשור. שלמנאסר I, מלך אשור, עלה על מיתני ושחט את החתים ואת האחלמו (שהם שבטים שמיים) ככבשים. – אלה דבריו, במצבת הנצחון שלו.

חרן, בה התגורר אברהם אבינו, הנה בממלכת מיתני. הוא היה בין הנמלטים מהטבח וכולם צעדו במדבר הסורי לעבר הגולן. (כאשר האלים סין ובעל מובילים אותם).

לפיכך, מסע ארבעים השנה במדבר, היה במדבר הסורי ולא במדבר סיני והעבדות (לדברי פרופ' קנוהל) הנה "עבדות שלמה" (ראה מלכים א', ה, כז). אלא שבמשך הדורות הפכו מספרי סיפורים את שני הסיפורים האלה לסיפור אחד על עבדות מצרים ועל יציאת מצרים.

סכום הפרק הראשון

מהמובאות שהצגנו אפשר לראות שלא רק בעת שבתם מעבר לנהר עבדו אבותינו אלהים רבים (יהושע כד, ב), אלא שגם בשבתם בארץ כנען עבדו לאלוהי העממים הסובבים אותם, כמאמר יעקב: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" (בראשית לה, ב).

ואלהי הנכר הם: אל ועליון, יהוה וסיני ואף "הרוכב בערבות" – שהוא "בעל" הכנעני. וגם אל חדש, מתוצרת עצמית, הופיע, כשנזקקו לו והוא "אל-שדי". ואומר פרופ' ישראל קנוהל ("מאין באנו" עמ' 138 ועוד): לכל העמים היו אלים ואלות לכל נושא שהוא. החשובה באלות הייתה אלת הפריון, שפסליה זכו לשדיים שופעים. כאשר הכרזנו על אל אחד ויחיד נאלצנו להטיל עליו את תפקידי כל האלים והאלות ובעקבות זאת קיבל את השם אל-שדי שנאמר: "ויאמר לו אלהים. אני אל-שדי פרה ורבה…" (בראשית לה, יא) או: "וירא יהוה אל אברם ויאמר אליו: אני אל שדי… וארבה אותך במאד מאד" (שם יז,א) וגם "ואת שדי ויברכך… ברכת שדים ורחם" (שם מט, כה).

בסופו של דבר נשאלת השאלה: מי מהם הוא אשר נתן את התורה?!!!!

ומי הוא בורא עולם יודעים אנו?, שהרי שניים נלחמים על תואר זה: אלהים של פרקים א' ו-ה' בבראשית ומתחרהו יהוה-אלהים של פרק ב' (שם), ולא רק ששמותיהם שונים, אלא גם יצירותיהם שונות לגמרי, – הן מבחינת "התוצרת" והן מבחינת לוח הזמנים של כל יצירה ויצירה.

וגרוע מכך! מה נאמר כאשר לפתע (בראשית ו',ד) נודע לנו שלאלהים שלנו(?) היו בנים ושהיה לנו גם אל ושמו אלהים-עליון, שגם לו יש בנים (תהלים פ"ב) ואותו עליון(?) הוא שמחלק את השלטון בעולם בין בניו! ולבנו יהוה הוא נותן (בסך הכל) את יעקב, כחבל נחלתו. ואלה הרי דברים ברורים מפי משה, ב"שירת האזינו"(דברים לב, ח ואילך) לפתע מסתבר לנו שאחד משני בוראי העולם, יהוה שמו, אינו אלא אחד מבניו של עליון, שנתן לו אחוזה קטנה.

ואשר למתן תורה! מי האל שנתנה למשה על הר סיני? האם היה זה אלוהי ישראל שעליו מסופר כי "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד, יא), או שמא יהוה? – זה שאמר למשה "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (שם לג, כ).

ספר בראשית נראה לכל בר דעת כאוסף סיפורים, שנערכו על ידי עורך חלוש דעת ואין הוא שונה, מבחינת אמינותו, מתיאולוגיה של כל עם קדום אחר.

נזכיר כאן שפרופ' ישעיהו ליבוביץ אמר, גם הוא, שהתורה נכתבה ע"י בני אנוש ואין היא ספר היסטוריה.

אנו מוצאים אישוש לדבריו של ליבוביץ בכך שמישהו (ובוודאי לא אלהים) הכניס בספר בראשית את סיפור נוח והמבול ואת סיפור מגדל בבל, – שניהם מהספרות הבבלית הקודמת בהרבה למתן תורה. יתר על כן! מי יעז להאמין שאלוהים העתיק מחוקי חמורבי, שקדמו בכ-600 שנה למתן תורה?

אלא שבעולם האמונה עשויות להיות גם דעות אחרות, – כדברי הרמב"ם: "דע שמזיק מאד להתחיל בחוכמה הזאת, דהיינו המטפיסיקה… (כי) כאשר אדם מתחיל במטפיסיקה הזאת יארע לא רק בלבול באמונות, אלא ביטול גמור… כך מוסתרות דעות נכונות אלה ונרמזות בחידות… כי השכלים קצרים בתחילה מלקבלן… זאת הסיבה לכך שדברה תורה כלשון בני אדם… שיתחילו וילמדוה ילדים, נשים וכל האנשים. הללו אין ביכולתם להבין את הדברים כהווייתם… לכן מגבילים אותם לקבל דברים לא כפי מהותם האמיתית, אלא כפי המתקבל. לכן יסלחו לי קוראי, אם אכן לא ירדתי לעומקם של הדברים שהקפדתי לצטטתם כלשונם (הנסתרת?) ולא חכמתי דיי עד כדי להבין את הסודות המוסתרים בהם.

פרק שני – מי המחוקקים ויוצרי דת ישראל?

מאחר ולדעתנו – התורה, לא אלהים נתנה; אלא בני אנוש חיברוה, ננסה לראות איזה מין אנשים היו אלה. לא שננסה לקבוע את זהותם, או את תקופתם אלא פשוט ננסה להבין את כוונותיהם ואת תכונותיהם – לפי הדברים שאמרו.

לשם כך נחלק את הציטוטים שנביא לשתי עמודות מקבילות. את האחת נציין בשם "רע" ואת השניה "טוב, או שקול".

1) אלהים

ר ע טוב, או שקול

שמות כ', ה'. אני יהוה אלהיך. אל קנא. פוקד עוון אבות על בניו, על שלשים ועל רבעים לשונאי.

דברים ד', כ"ד. כי יהוה אלהיך אש אוכלה הוא. אל קנא.

דברים ד', ל"א. ויאמר יהוה אלי לאמור: ראית את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים. דברים כ"ד, ט"ז. לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומתו.

תהלים קמ"ה, ח'. חנון ורחום יהוה, ארך אפיים וגדול חסד. טוב יהוה לכל ורחמיו על כל מעשיו.

דברים ד' ל"א. כי אל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם.

דברים כ"ח, ס"ג. והיה כאשר שש יהוה עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם.

דיון

כשאני קורא את התאורים השונים והמנוגדים על אופיו של אלהים ואת דרך "חשיבתו" – כפי שהם מוצגים בתורה, אני נזכר בשירו של הדוכס באופרה "ריגולטו" (של ורדי)! "האישה מרפרפת כנוצה ברוח ודבריה גחמות חולפות" (תרגום שלי).

האם יתכן שהאל הגדול והמכובד מציג את עצמו כמשהו לא יציב, ש"רוחו" משתנה תדיר? מצד אחד הוא אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים… אש אוכלה! ומצד שני: רחום וחנון, ארך אפיים ורחמיו על כל מעשיו, לכן "איש בחטאו יומתו".

לא רבותי! דברים אלה ודומיהם נכתבו על ידי בני אדם שונים! היו ביניהם אנושיים והיו שטניים וכל אחד "היקנה" לאלוהים את אופיו הוא.

2) היחס לבני-אנוש

ר ע טוב, או שקול

דברים ב', ל': כי הקשה יהוה אלהיך את רוחו (של סיחון) ואימץ את לבו למען תתו בידך כיום.

במדבר כ"א, ל"ד: ועשית לו כאשר עשית לסיחון… ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד…

יהושע י', מ': ויכה יהושע את כל הארץ… ואת כל מלכיהם. לא השאיר שריד ואת כל הנשמה החרים, כאשר צווה יהוה אלהי ישראל. שמות ב', י"ב ואילך. לא תרצח… לא תחמוד בית רעך… וכל אשר לו. (מתייחס גם למתנחלים?)

שמות כ"ב, כ': וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

במדבר ט"ו,ט"ו: תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם.

דברים כ',י"א: כי תצא למלחמה… וראית בשביה אשת יפת-תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה… וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים… ובעלתה והייתה לך לאישה. והיה אם לא חפצת בה ושילחת לנפשה… לא תתעמר בה…

דיון

בעמודה "טוב" אנו מוצאים מצוות וחוקים הומאניים (אפילו, מאד!): לא תרצח, לא תחמוד ועוד – ממש "חיה ותן לחיות". אלא שבעמודה ממול, בפרט כשהדבר נוגע לעם הנבחר שבא "לרשת" (מלשון להוריש – לחסל; או לרשת – את המת), מתגלה אלוהים, שכל מנהיג רצחני בהיסטוריה, דוגמת ג'ינגיז חאן, אטילה ההוני, או… היטלר (ימ"ש) היה מתברך בו – אילו הכיר את הכתוב: "ויהיה אלהיך מקשה את לבו של סיחון למען יוכל העם – שזה עתה נצטווה בסיני: לא תרצח ולא תחמוד – לטבוח אותו ואת כל עמו, ללא מניעה. ולא רק את סיחון ועמו, אלא את כל תושבי הארץ המובטחת ("גויים ריין").

איך העזו רוצחים נפשעים לתלות את פשעיהם המזוויעים בציווי אלוהי?

ואולי גם כאן – כפי שאומר מרטין בובר על סיפור העקידה: "רק המולך, המחקה את הקול האלהי, יכול היה לתבוע מאברהם את הקורבן האישי ביותר" – היה זה המולך שצווה? ואני אומר: לא אלוהים ולא המולך, אלא מין ג'ינגיז חאן קטן ששמו יהושע הוא שהגה את הרעיון…

3) חוקי דת וצווים אלוהיים

ר ע טוב, או שקול

שמות כ', כ"א: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי.

תגובות מאוחרות (לאיזון)

ישעיה א', י"א: שבעתי עולות אילים וחלב מראים. ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי.

הרמב"ם, מו"נ חלק שלישי, פרק ל"ב: והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי חיים (כלומר פולחן אלילי). דברים ה',י"ג: שמור את יום השבת לקדשו… אתה ובנך ובתך ואמתך ושורך וחמורך… וגרך אשר בשעריך.

שמות כ"ג,י"ט: לא תבשל גדי בחלב אמו.

דברים כ"ב, ו': כי יקרא קן ציפור לפניך… לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם… כן רבותינו! על קן ציפור יעורו רחמיך! ולו רק מסיבה פרוזאית: שלא יכחד המין…

שמות כ"ג, ה': כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו. (למען החמור).

חמלת אלוהים על כל מעשיו (רק לא על עממי כנען!…)

דיון

כשאני קורא בספר ויקרא על כל הקורבנות והזבחים שנצטווה עליהם עמנו, אני חש בחילה ותהייה!! מי יזם ותכנן את בית המטבחיים הגדול הזה ולשם מה? ושני הסברים עולים במוחי:

1) אולי זה עסק משפחתי? משה דאג לאספקת מזון לאחיו, אהרן (מורנו הרוחני, עושה העגל) ולבניו, עד דור אחרון (צאצאיהם של הבנים שלא עלו בלהבות השמימה, כי לא הקריבו אש זרה,כנראה (ויקרא, י', א').

2) כפי שאומר הרמב"ם, היינו עובדי אלילים,- ככל שכנינו ולמדנו להקריב קורבנות (אך לא קורבנות אדם, למרות זאת שאברהם היה מוכן לעשות זאת). משה לא העז לבטל את המנהג, שנפסק רק עם חורבן המקדש.

לעומת הקורבנות אנו מוצאים בעמודה המקבילה תפיסה הומאנית, שלצערי הפכוה חכמינו (ירחם אלוהים עליהם). על פיה בכמה מקרים. למשל במצווה "לא תבשל גדי בחלב אמו" יש הרבה מן ההומאניות, כפי שהיא מתגלה גם במצוות שילוח הקן: "לא תקח האם על הבנים!. אגב, במצווה שניה זו, יש אולי גם חוכמה קיומית: אל תחסל את המין! אפשר לאם לגדל צאצאים חדשים (ויהיה לך מה לאכול). דוגמה יפה נוספת: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו. כלומר: רחם על החמור, אפילו שהוא של שונאך.

ומילה לסיכום

עם ישראל חיבר מיתולוגיה שאינה נקיה מאלילות ומאכזריות חסרת טעם, אך יש בה גם הרבה פנים מוסריים.

אמנם לאמונה באל אחד הגיע אמנחותפ הרביעי מלך מצריים לפנינו, אך אנו נתנו לה משמעות מעשית והיא: העבודה לאל אחד – אם כי לא לגמרי טרנסצנדנטי, כי עדיין יש לו "גוף אנושי" והוא בר-שיח לבני אנוש…

כ-600 שנים לאחר מתן תורה אמר הפילוסוף היווני כסנופונס:

"הכול זה אחד ואחד זהו אלוהים" (ממש שפינוזה). "אלהים נצחי ואינו משתנה. הוא גדול מכולם ואינו דומה לבני תמותה ולא למחשבותיהם. אלהים הוא כולו עין, כולו רוח, כולו אוזן ובוודאי שאין לתארו כאדם".

ולאלה שרצו לתארו כאדם היה אומר: "אילו היו ידיים לשוורים, לסוסים ולאריות והיו יכולים לצייר בהן – כבני אדם, כי אז היו מציירים אלים הדומים לשוורים, לסוסים ולאריות".

יותר טרנסצנדנטי מאשר אנחנו, בניו האהובים של אלהים.

ולקינוח: הלל יהודי רפורמי (משלי)

מה גדלו מעשיך אדוני! אדם זה שבצלמך בראת ולשון לו נתת, – בתבונה בראת! שאילולי הוא, מי בכלל היה שומע אודותיך?

מה עמקו מחשבותיך אדוני! חיות ובהמות שבראת, בחכמתך כי רבה – לשון להן לא נתת… למען לא יטענו אף הן כי בצלמך נבראו!