13 שנים • eano oeuo המרא דאתרא "דעת אמת" הפנה אותנו למאמרים אבסורדיים בתלמוד כדי להטעימנו מעט מן האור המענג הגנוז ללומדי תורה.
אחד המאמרים הוא הדיון בשאלה "המערה בעצמו מהו".
מאמרים כאלו פזורים על פני התלמודים והמדרשים לרוב. אין לי בעיה עמהם כל זמן שכוונתם להעביר איזשהו מסר או בירור סימנטי של מושגים.
שיא האבסורד הוא כנראה המאמר הבא:
בלעתהו חולדה והוציאתו, מהו? הוציאתו, הא אפיקתיה! אלא: בלעתו, והוציאתו, והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו, מהו?
(חולין ע' ע"א)
כלומר, בהמה שברחמה בכור ונכנסה חולדה לרחמה ובלעה אותו ויצאה עימו החוצה. אחר כך היא נכנסה שוב והקיאה אותו שם, ואחר כך הוא יצא מעצמו. האם יש לו קדושת בכור? שהרי לכאורה אפשר לומר שאין הוא פטר רחם.
אלו דיונים תיאורטיים גרידא, ומטרתם – דרוש וקבל שכר.
כפי שמובא באנציקלופדיה התלמודית:
וכן פירשו ראשונים אף דינים שנאמרו בגמרא והם אינם שכיחים כלל ולא יהיו לעולם שמשום דרוש וקבל שכר נאמרו, כמו: בלעתו חולדה – לולד – והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו, והדביק שני רחמים ויצא מזה לזה, או דבר שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו גולל לקבר, להסוברים שגולל הוא כיסוי ארוך, אף על פי שלא יהיו ולא יבואו לעולם.
היכן הבעיה?
הבעיה היא שישנם חוכמולוגים מתחכמים שטוענים שאין הדבר תיאורטי כלל ועיקר ובמו עיניהם הם ראו אותו…
למשל:
כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר, כמאן? כרבי יהודה, איבעית אימא: רבי שמעון היא, דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר. אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו.
כמאן אזלא הא דתניא: עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה – דרוש וקבל שכר. כמאן – כרבי אליעזר, דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא – אמר קרא (דברים י"ג) ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת באש, וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב (דברים י"ב) לא תעשון כן לה' אלהיכם. אמר
רבי יונתן: אני ראיתיה, וישבתי על תילה.
(סנהדרין ע"א ע"א)
ואם הדבר אינו מגוחך דיו בא רב גאון אחד מן האחרונים ור' עקיבא אייגר שמו, ומקשה קושיא עצומה ב"גליון הש"ס" שלו – איך ישב רבי יונתן על קברו של בן סורר ומורה, והרי אסור לשבת על קבר?!
לא זו אף זו:
אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו? אמר: (שמואל ב' ט"ו) ואדמה על ראשו.
(חולין קל"ט ע"ב)
השאלה היא אם אדם פוגש מישהו ורואה שיש לו קן על ראשו ובתוך הקן אפרוחים או ביצים והאם רובצת עליהם, האם חייב בשילוח הקן כדין התורה?
ומתרצים שמכיון שנאמר בספר שמואל שדוד ראה את חושי הארכי כשאדמה על ראשו, משמע שגם עפר שנמצא על הראש מכונה בשם אדמה, והתורה אמרה – כי יקרא קן צפור… או על הארץ, מכאן שיש כאן חיוב של שילוח הקן.
כמו במקרים הקודמים לא הייתי מגחך על גמרא זו.
עד שקראתי ב"ערוך השולחן" , החיבור המונומנטלי שחיבר הגאון ר' מיכל יחיאל אפשטיין (נפטר ב-1908):
ערוך השולחן יורה דעה הלכות שלוח הקן סימן רצב סעיף יז:
ובכל מקום שימצא הקן חייב בשילוח בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות וכן המוצא קן בים כגון שנעקר אילן עם קן והושלכה לים שהרי כתיב בדרך וים אקרי דרך כדכתיב הנותן בים דרך [גמ'] וכן אם מצא קן בראשו של אדם כמו הפראים שבמדינת הודו המתבודדים ביערים במקום אחד ונקבץ עפר על ראשו ומפני ריבוי העופות יש שעושים קנים על ראשיהם וכן בראש שארי
בעלי חיים וזהו כבארץ שהרי כתיב ואדמה על ראשו [גמ' שם קל"ט א] ובין ברה"ר ובין ברה"י או בשדות וכרמים ויערות ומדברות חייב בשילוח ואם שילחה וחזרה לקן בעוד הביצים או האפרוחים שם חייב עוד הפעם לשלוח ואפילו מאה פעמים דכתיב שלח תשלח אפילו כמה וכמה פעמים [גמ' שם קמ"א א] אבל אם נטל הבנים מהקן אף שהחזירן להקן וחזרה האם עליהם הוויין מזומן ופטור משילוח שהרי כבר זכה בהבנים:
ניתן לענות על כך על פי הגמרא במקומות שונים, ובין השאר במסכתנו –
"… והאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו; לא בטלו? הא בטלו להו! אלא, דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק – או טובע בנהר או מת בסרונכי…" (ל:).
ניתן לומר שהבן – שעל קברו ישב ר' יונתן – קיבל את העונש בצורה אחרת, הוא נפל מן הגג או שחיה דרסתו. ר' יונתן שמע על אותו בן שהיה לו בעיות עם הוריו (כשהורים צועקים על ילדם ומייסרים אותו, מן הסתם זה דבר שיוצא החוצה בסופו של דבר…), ולכן היה יכול לתאר מצב של בן סורר ומורה שישב על קברו – קברו האמיתי, שבו נקבר…