"אומרים על דרך החסידות כי…","כתוב בזוהר הקדוש…", "הרב קוק כותב ב'אורות הקודש'…" אלו הן מקצת הפתיחות אשר בשמיעתן או קריאתן דוק של ערפל מופיע מול עיני ומבקש לסגור את אשמורותיהן ואף סותם את הקולטנים שבמוחי. אחרי משפט כזה יבואו כמה משפטי ג'יבריש שמפילים עלי נמנמת קלה שבעדה אני שומע מילים נשגבות פורחות באויר המתנפצות כמו בועות סבון ואינן משאירות שום רושם כלל ועיקר.

כך היא ספרות החסידות. אמרי שפר של אדמו"רים ו"צדיקים" שבקריאתם נדמה שהם נטלו פטריות הזיה והם מרחפים בעולמות עליונים ובספירות קודש ומנסים לטמטם את השכל לחסידיהם השוטים.

אך לפעמים אני נתקל באיזה "דבר תורה" חסידי עם תובנה חדשה שלא שמעתי כמוה מיום עומדי על דעתי.

כזו היא הדרשה הבאה של ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (נולד בשנת תקמ"ה). היה מתלמידיהם של ר' יעקב יצחק הורוביץ ה'חוזה' מלובלין ושל אחרים מגדולי החסידות. רבו גילה לו שהוא משבט יששכר, ולכן קרא לספרו הגדול 'בני יששכר'.

להלן הדרשה מתוך ספרו "אגרא דכלה"

הנה אברהם אבינו היה מתבונן בה (בשרה) תמיד והיה יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי המצוות, ושמצווה להדר יותר אתרוג נאה ביותר,תפלין נאים וכיוצא.

וזה כוונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו (שמות טו ב) התנאה לפניו במצוות (שבת קל"ג ע"ב) … וזה שמשמיענו בתורה (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, אשר כל הרואה משתומם על זה. אך משמיעהו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל קדושתו לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל.

ע"כ

ולחברינו שאינם בקיאים במושגים התלמודיים – כל מצוה שיהודי עושה הוא חייב להשקיע בה כדי שיעשה אותה באופן הנאה ביותר. הדבר נדרש בגמרא על הפסוק בשירת הים "זה אלי ואנווהו" – התנאה לפניו במצוות נאות.

מדבריו של האדמו"ר הזה אנו יכולים להבין למה יעקב נישק את רחל למרות שזה דבר מתועב לעין כל – הוא נישק אותה משום חיבוב מצוה, כמו שמנשקים ציצית ואתרוג.