הגמרא במסכת כתובות מביאה מדרש הלכה על הפסוק "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה, יח) שנאמר לגבי סוטה, שלומד מציווי מיוחד לפרוע את ראש האישה הסוטה לפני השקייתה, שיש חובת כיסוי הראש לאשה מהתורה.

נזכר בדברי הפוסקים באבן העזר שאם יש סעודת נישואין שיושבים בה גברים ונשים בישיבה מעורבת אין לברך שהשמחה במעונו כי אין שמחה לקב"ה במקום שמצוי יצר הרע.

http://www.youtube.com/watch?v=7W5ANiolD_I&feature=player_detailpage

אני יש לי סבלנות אין לי סובלנות.

זכור שההלכות עליהן אתה מסתמך -רובן ככולן נפסקו לא ע"י בנים לעם חופשי,אלא ע"י אנשים כבושים או גולים שלא יכלו לעסוק בעניני עם ומדינה ולכן עסקו בהבלים ופסקו כל מיני בוקי' סרוקי כדי לםפק את יוהרתם.

אנו חיים היום במדינתנו (שהיא לצנינים בעיני חלק מהמאמינים)

הגיע הזמן שנחיה לפי צרכינו בימים אלה ,כאן ועכשיו ונשאיר את

ההלכות הגלותיות לימי המשיח (שיבוא מן הגויים,-כפי שלימדנו

"המקובל" שהביא את דברי חכמיו הדגולים במדור זה (ראה:הידעת

שהמשיח מן הגויים יבוא?")

פתח את מוחך והחל לחשוב.מומיות מקומן במוזיאון בקהיר)

מורה נבוכים

כאן ועכשיו

שהרי ננסה לחשוב ביחד – אם אתה מסוגל לחשוב מחוץ להנחיות רבניך – באותה מידה אסור להסתכל על כסף – שהרי אנחנו רוצים ממנו ובאם נראה נתגרה ואז נעשה מעשים אסורים, כמו כן אסור להסתכל על כל דבר מעניין, יפה, מרגש ומהנה בעולמנו – כיוון שנרצה ואולי נחטא, כמובן שהבעיה היא בנו ולא בדברים היפים – אנשים שלא מסוגלים לשלוט על יצריהם נמצאים בשני מקומות:

1. מחלקות סגורות לטיפול בחולי הנפש.

2. בעדה החרדית.

הבעיה איננה האשה המושכת, החפץ הנחשק או הרצון – אנחנו יכולים להשתלט על רצוננו בקלות, אולם אנשים כמוך שאינם מסוגלים להשתלט על רצונם חייבים להיות מורחקים מכל גירוי.

אינני יכול שלא לרחם על אנשים כמוך ששואבים את הידע שלהם לגבי מה נכון או לא נכון בחיינו מעדת סוטים פרימיטיביים שגם לפני 2000 שנה לא היו בין המתקדמים והנאורים.

קצת מחשבה עצמאית לא תזיק מידי פעם, אם יש לך מוח כנראה שיש סיבה לכך וצריך להשתמש בו לעתים, ולא לחשוב שרק " גדולי הדור" המגוחכים שלך ידעו להשתמש באביזר זה ואתה אינך צריך.

בברכה

אבי ל. .

אין אפוטרופוס לעריות.

הסיפור של "אש בבית עמרם" שבגמרא שנכנס בו היצר למרות שהיה תלמיד חכם ובדקה התשעים הוא ניצל.

מרים שרה לנשים לחוד והגברים שרו לחוד. (אתה רואה שענו לה רק הנשים ולא הגברים).

דבורה הנביאה לא אמרה לו אפס במובן הזה, אלא אפס כי לא תהיה תפארתך כלומר אפס = ואולם, אבל, וכיוצא בו "אפש כי עז העם היושב בארץ". (פירוש דעת מקרא).

דבורה הנביאה אמרה לו שהשם אמר שינצחו ובכל זאת ביקש שהיא תבוא…

אמת או שקר?

"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

מתי הצילנו מידם??? בזמן חורבן בית ראשון, בית שני, גרוש ספרד, פרעות חמלניצקי (ועוד ועוד) ולבסוף השואה בה נטבחו ששה מיליון מבניו האהובים?

תאמרו: בימי אחשורוש!? והרי במגילת אסתר אין אלוהים נזכר כלל. התשועה באה על-ידי נערת זוהר שאפילו שמה נשאל משם האלה הבבלית עשתר.

אם כך, איך ממשיך עם ישראל להתקיים? – הקב"ה דואג שתמיד ישארו לפליטה "שתי כרעיים או בדל אוזן" – זרע לדור הקורבנות הבא! (ראה: ויקרא פרקים א'-ג', ה' וכ"ג. במדבר ט"ו, כ"ח, כ"ט).

על כן נודה לך אדוני אלוהינו כי בנו בחרת מכל העמים להיות לך קרבן תמיד, "אשה ריח ניחוח ליהוה".

אדוני מלך, אדוני מולך לעולם ועד.

כתוב בקהלת י' ג':

וגם בדרך כשסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא:

כלומר הטיפש כשהוא בדרך במקום שאין מכירים אותו ואת סכלותו יכול להמנע מלהפגין את סכלותו, גם אז הוא מציג את "חוכמתו" לעין כל ומתהדר בה.

כל השנים הרבנים שלך, ובראשם הנבל אליעזר מלמד, (זה שהורה לתלמידיו לא להתגייס לצבא ולא לשמוע שירת נשים ויהרג ואל יעבור, ויתגיסו ויהרגו אחרים כדי להגן על התחת שלו), טפטפו לך למוחך את הרעל המבחיל.

ואתה, אם נותרה בך לחלוחית של שפיות, בודאי היו לך רגעים שבהם התקוממת נגדם אך לא היה לך האומץ לעשות זאת בגלוי.

והנה עכשיו הגעת לאתר של נאורות שחרת על דגלו להלחם ברבבונים האלה ובדעותיהם הנאלחות. ובמקום להוציא ללא חת וללא מגור את מה שש לך לומר, אתה מעדיף להפגין כאן את בערותך המגעילה.

אתה שוכח שרוב המגיבים כאן, ובראשם ירון ידען, מכירים היטב את ההבלים שאתה מצטט כמו תוכי. אתה נראה כאן כמו ליצן נלעג, והם נדים לך בראשם ומפטירים בשפה "איזה מסכן…".

אתה מנסה לענות אולם אין לך את הכלים לכך, אין לך – ואני מצטער עבורך – את היכולת להתייחס לדברים אשר לא דיברו איתך עליהם במדויק.

זו בדיוק כל בעיית תלמידי הישיבה – הם מסוגלים לחזור בע"פ על כל הזיותיהם של אנשים שחיו לפני כ 2000 שנה אולם אינם מסוגלים להבין דברים הקורים סביבם כיום.

להלן ראה תשובתך למה שכתבתי, אתה חוזר בדיוק כמו תוכי על דברים שחזרו עלים מאות ואלפי פעמים ללא כל תועלת.

כמו שנאמר "גם אם נחזור מליון פעם על שטות היא עדיין תישאר שטות" כך שאין כל טעם לענות, להתווכח או לנסות להסביר לך.

אין כל שימוש בהבנה, אינטליגנציה או לימוד, היכולת שלך היא אך ורק לחזור ולחזור על ההזיות ששוטפי מוחך שותלים בך.

אני מאחל לך שתשכיל, תפתח את הראש לדברים שונים, יש הרבה מה ללמוד בעולמינו חוץ מאשר מה שדוחסים בך רבניך.

אבי ל.

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיּאמְרוּ לֵאמר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה וגו'" (שמות טו'1) "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם…" (שמות טו' 21-20).

התיאור חד-משמעי: משה ובני ישראל שרו, ומרים ונשות ישראל ענו להם בשירה כהד, כשהן חוזרות על אותן מילים כמעט ומעודדות אותם בליווי תופים ומחולות להמשיך ולשיר. ולא עוד, אלא שכולם יחדיו, נשים כגברים, שרו "אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה"! הופעה פומבית של שתי מקהלות, זו מול זו, אחת של נשים ואחת של גברים, המקלסות יחד את נפלאות האל.

ין שום ספק שמדובר בקהל מעורב של נשים וגברים, כי הכתוב מקפיד לציין בכל מקום לשון זכר ולשון נקבה. על משה והגברים כתוב בפירוש "וַיֹּאמְרוּ" (ריבוי, זכר) ואילו על הנשים נאמר "וַתֵּצֶאןָ […]בִמְחֹלֹת" (ריבוי, נקבה). על מרים נאמר "וַתַּעַן" (יחידה), "לָהֶם" (ריבוי, זכר). הגברים שרו "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה" ואילו מרים ענתה לאותם הגברים "שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה" (צווי, זכר, רבים).

המנהיג משה ובני ישראל – הגברים – מאזינים לשירתה של הנביאה-המנהיגה מרים אחרי קריעת ים סוף. ועל פי הכתוב בתורה הם לא רק מאזינים לה, אלא שרים יחד איתה ועם כל נשות ישראל, ואף "גרוע" מכך, שומו שמים, הם שרים איתן תוך שהם חוזים בהן, כשהן רוקדות.

אם הגדרת הפריצות של הרבנים אינה מציגה את משה רבנו כמשתתף בפריצות וכמעודד זימה?

יוצא אפוא, לפי הקביעוֹת "זמרי גברי ועני נשי – פריצותא" ו-"קול באישה ערווה", ששירת הים הייתה בפירוש מעשה פריצות פומבי בקנה-מידה לאומי.

מאליה עולה השאלה: האומנם ענק המנהיגים, אדון הנביאים,, האיש שנשלח על ידי אלוהים להעניק לעולם את החוקים הנשגבים ביותר לא ידע ש"קול באישה ערווה"? הייתכן שמשה, שכתב את התורה, (כמקובל במסורת, גם לפי הקפדנים והמדקדקים, לפחות עד דברים פרק לד') לא ידע את מה שידע רב יוסף ומה שיודעים הרבנים המחמירים בני תקופתנו הפוסקים בשם אותה תורה?

עד כאן להראות לך למה אתה טועה, מר פולני, ועכשיו למצעד התירוצים הפרשניים בעניין, כי אכן היו מפרשים שנתנו את דעתם על הבעייתיות שבמעמד הנ"ל מבחינת הכלל "קול באישה ערווה":

אחד מהם היה, ר' מנחם עזריה מפאנו בן המאה השבע-עשרה. וכיצד הוא מסביר את שאירע באותו מעמד? הוא קובע שבעת שנקרע ים סוף, בני ישראל הפכו למלאכים נטולי יצר מיני, ומכיוון שכך, שירת הנשים ומחולותיהן לא היוו פריצות. אך כאן נשאלת השאלה: האם הכתוב, שהיטיב כל כך לתעד את המאורעות החשובים והחשובים פחות הקשורים ליציאת מצרים, לא ידע את מה שר' מנחם עזריה ידע כאלפיים שנה מאוחר יותר? כיצד זה, שהכתוב לא מצא לנחוץ להזכיר ולו במשפט אחד נס אלוהי נשגב משמעותי כל כך (עם שלם הופך לקהל מלאכים)?

ותְהִיָה בצידה: בהנחה שאין גבול לכוחו של האלוהים, האם סביר להניח שדווקא אז הפך את בני ישראל למלאכים? הרי ממש רגע לפני הנס האדיר של קריעת הים, הגיעו אותם אנשים לתחתית השפלות: הם הטילו ספק בכוחו ויכולתו של אלוהים להושיעם על אף שהיו עדים לכל מכות מצרים ועל אף שחזו בעמוד הענן ובעמוד האש שליוו אותם בדרכם יומם ולילה: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה, וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד' 12-9). הם הטיחו טענות קשות במשה, שפעל על פי מצוות האל. האומנם הפך אלוהים את המתלוננים-הספקנים האלה למלאכים? כך, פתאום, ללא כל סיבה סבירה?

מְפַרשים אחרים, שגם הם היו מודעים לבעייתיות הזאת, ניסו לטהר את מעמד שירת הים מאשמת "קול באישה ערווה" בצורה מתקבלת על הדעת רק מעט יותר. הם ציינו בסיפוק רב שמִריָם הנביאה דאגה לצייד את הנשים בתופים במטרה להקים רעש, וכך למנוע מהגברים לשמוע את קולות הנשים. אך גם פה נשאלת אותה שאלה: האם למְפַרְשים אלה נתגלה מה שהכתוב אינו יודע? כיצד זה מתעלם הכתוב לחלוטין ממעשה מוסרי כל כך של מרים ואינו מציין ולו ברמז את כוונתה הנעלה והמוסרי של נביאה בישראל למנוע פריצות?

שאלות דומות מתעוררות לגבי הפסיקה המחמירה של רבנים הטוענים, שהתבוננות בתמונת זמרת בעיתון כמוה כהיכרות חזותית, ואסור להקשיב לקולה של הזמרת אפילו באמצעי תקשורת או בהקלטה כלשהי, על-פי הכלל "שאין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות". החשש הוא שהקול יזכיר את המראה שלה, מה שיביא לידי מחשבות פריצות. אלא מאי? לפי פסיקה זאת ניתן להסיק, שמשה ובני ישראל נכנעו גם נכנעו לייצר הרע, מאחר שלא רק האזינו לשירתה של מרים אלא גם התבוננו בה ובנשים כשהן שרות, ורחמנא לצלן, גם מתופפות ויוצאות במחול. הגישה המחמירה הזאת מציגה את מעמד שירת-הים כמה שהיה בו משום מעשה פריצות מובהק.

אם הַפְּסִיקָה המחמירה נשענת, כמו ר' מנחם עזריה מפאנו, על נס המלאכים, כביכול, נשאלת השאלה: לשם מה התופים? הרי לא היה כלל צורך להקים רעש באזני מלאכים נטולי יצר הרע. ואם רעש התופים של הנשים אכן החריש את אזני הגברים, קל וחומר שהחריש גם את שירתה של מרים – את מילות הקלס "שירו ליהוה"!

ולא רק את משתתפי שירת-הים מעמידות הפסיקות המחמירות הללו של רבני תקופתנו באור מפוקפק ביותר. הן מכפישות גם נביאה דגולה נוספת בישראל, את דבורה: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…" (שופטים ה' 1). דבורה שרה בצוותא עם גבר! הוא מתבונן בה ומאזין לה ושר יחד איתה, וזאת בפומבי! אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לעיניים שכך קוראות בכתוב!

יטענו אולי, כי כתוב "וַתָּשַׁר", בלשון יחיד, וכי הכוונה לדבורה בלבד. אך לא כן הוא. כוונת הכתוב כאן חד-משמעית: ריבוי. כשם שנכתב "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"? (הפועל ביחיד, על פי הנושא הראשון – משה, אם כי ברור שמדובר בהרבה אנשים, מה גם שבהמשך המשפט נאמר "וַיֹּאמְרוּ"), ובדוגמה נוספת נאמר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד' 29), כך גם הניסוח "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק" מתייחס לשניהם כשהפועַל מופיע בלשון יחיד, על פי הנושא הראשון – דבורה.

בהמשך השירה (שופטים ה' 12) נאמר: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם." הפסוק הזה מחזק את הנטען לעיל, כי הוא מנוסח בפירוש כדו-שיח, כדו-זמר, חילופי מילות עידוד בין שני מְבַצְעים: "עוּרִי עוּרִי, דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי, דַּבְּרִי שִׁיר!" קורא ברק לעבר דבורה, ואילו היא עונה לו באזכור מעשי גבורתו: "קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם!".

האם יש לגזור מכך, על פי הכלל "קול באישה ערווה", שדבורה וברק חטאו במעשה פריצות – שירת אישה בצוותא עם גבר – ועוד בפומבי? ולא עוד, אלא שהפריצות כאן חמורה במיוחד, מכיוון שדבורה הייתה אשת איש – לפי מפרשים רבים אשת אדם בשם לפידות – והנה היא שרה עם גבר אחר, ברק. האם גם הנביאה החשובה הזאת, בדיוק כמו הנביאים משה ומרים, לא ידעה ש"קול באישה ערווה"?

מאליה מתבקשת, כמובן, עוד שאלה בהקשר זה: הרי נאמר "משֶה קִבֵל תּוֹרָה מִסִינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻעַ וִיהוֹשֻעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵי כְנֶסֶת הַגְדוֹלָה." (פרקי אבות, א' ע"א). הכיצד אפוא ייתכן, שכל המנהיגים-הנביאים דלעיל, לא ידעו את מה שידעו אנשי כנסת הגדולה שקבלו מהם את התורה? והאם הרבנים דהיום רואים עצמם מוסמכים יותר במותר ובאסור בתורה מנביאי העם ומנהיגיו, משה, מרים, דבורה?

ועוד: הכלל המחמיר הזה מציג גם גדולים וקדושים נוספים בישראל כאנשי זימה.

נטען (תלמוד בבלי) שהכלל "קול באישה ערווה" יש לו סימוכין בפסוק "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ: כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".( שיר השירים ב14). משתמע מכאן ששלמה המלך, בנו של דוד, כתב שיר פריצות.

ואכן היו מי שראו בשיר השירים יצירה אֵרוטית ובלתי ראויה. לעומתם, ר' עקיבא, היה בין אלה שפרשו את שיר השירים כאלגוריה המבטאת את האהבה העזה בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. הוא אף הפליג בקדושתו: "אמר רבי עקיבא, חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים" (משנה, סדר טהרות, מסכת ידים, פרק ג, משנה ה).

מן הראוי שהרבנים המחמירים של ימינו יאמרו בדיוק על מה הם מסתמכים בפסיקתם. האם גם הם בונים על שיר השירים, המסמך היחיד שניתן, כביכול, להיתלות בו? אם כן, האם הם ערים לכך שהסתמכות כזאת מציגה את החכם באדם כמשורר זימה? האם נהיר להם שהסתמכות כזאת שוללת את הפרוש של ר' עקיבא וחבריו לדעה, ושר' עקיבא מוצג, למעשה, כמי שמפרש את היחסים בין הקב"ה לעמו כמעשה של פריצות?

ואם פסיקתם אינה קשורה כלל לשיר השירים, על מה היא מתבססת? על תפישה שכלל לא הייתה ידועה לכל גדולי ישראל וקדושיו המופיעים בתנ"ך? על תפישה שצצה במחשבתם של פוסקים מסוימים זמן רב אחרי שניתנה התורה?

לסיכום, מן הראוי לברר אחת ולתמיד, אם אכן "קול באישה ערווה" או שמא "כל במחמיר תאווה".

ולסיום, מילתא דבדיחותא: אצל פסיכולוג נמצא אדם שאינו מבין מדוע המשפחה רואה בו רדוף תאווה מינית. הפסיכולוג משרטט מַלְבן ושואל: "מה אתה רואה בציור הזה?" עונה הנשאל: "חצר ובה זוג שעוסק במעשה פריצות,". מצייר הפסיכולוג ריבוע והמטופל מפרש: "זה חדר ובמרכזו זוג מתעלס." לציור של משולש מגיב הנבדק: "זה אוהל ובו גבר ואישה מזדווגים". שואל הפסיכולוג: "איך זה שאתה רואה בכל אלה מחזות מין?" אומר הנבדק: "אתה שואל אותי? הרי אתה זה שמציג לי ציורים פורנוגראפיים".

כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:

תקרא רש"י שם שאומר "ותען להם מרים – משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונים אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים."

גם התירוצים של האחרים נכונים אך לא צריך להגיע אליהם, אלא כהוספה.

עיין בדעת מקרא להם כמו להן וכיוצא בו הרבה במקרא.

ירון ידען המציא אותם ושתל אותם כאן כדי להמחיש לנו, לשפויים, כנגד מה מתנהל המאבק.

הציבור מכיר רק את המאבקים הפוליטיים המתנהלים בשיח הציבורי כנגד החרדים, אך אינו מכיר לעומקה את התרבות החשוכה והפרימיטיבית שלהם. גם טומי לפיד זצ"ל ומפלגתו תקפו את החרדים אך מעולם לא התיחסו למה שאותה "עגלה מלאה" נושאת. זהו מן הסתם פועל יוצא של בורות.

טוב עשה ירון ידען שנכנס לנישה זו ופירסם את ספרו "הדת קמה על יוצרה" השופך אור על עולם החושך.

ולעניין תגובותיו של "פולני" ואחרים. הייתי מצפה מדתיים כמותו שנכנסים לאתר זה שיגיבו בסגנון תוקפני ומתלהם, כדרכם בקודש. במקום זה הם נשמעים כל כך מנומסים ומיתממים ומיטמטמים עצמם עד כדי גיחוך.

וזה מחזק את החשד הנ"ל.