אני רוצה לברך עכשיו ברכת שהחיינו לרגל האירוסין. אך מכיון שישנו ספק אם צריך לברך על זה, קניתי חולצה חדשה ולבשתי אותה ואברך עליה שהחיינו ואתכוון להוציא בברכה גם את ארוסתי".
אחרח הדרשה מיגשתי לתת לו "יישר כוח", ושאלתי אותו – תגיד, אינך חושב שזה דבר מטומטם לברך שהחיינו על החולצה ואגב כך לכוון גם לארוסתך? מה, ארוסתך טפלה לחולצה?
והוא השיב – שאלתי את הרב שלי בישיבה וכך הוא פסק לי…
מכאן שהטמטום הזה מגיע גם לרבנים בישיבות ההסדר.
חוסר האינטליגנציה הרגשית של ההלכה ושל נושאי כליה זה משהו…
למשל, ברוח הימים הללו של החרדים והשואה, אביא כאן מפסק הלכה שפסק ה"ציץ אליעזר".
יהודי אחד ניצול שואה התכוון לבקר בפולין במחנות ההשמדה שהוא היה אסור בהם. והוא שאל את הגאון כיצד עליו לנהוג בקשר לברכת ההודאה, שהרי הוא היה בסכנת מות בכמה מקומות, האם בכל מקום ומקום עליו לברך?
והגאון, היה עליו לומר – טמבל, עזוב אותך מברכת ההודאה, חשוב על האלפים הרבים שהושמדו במיתות משונות באותם מקומות. אל תתנשא ואל תעשה מעצמך צדיק כזה שמצא חן בעיני ה' והוא הצילך ממות בשל צדיקותך ואת כל האחרים השמיד. התמזל מזלך וניצלת.
ובמקום זה הוא אמר לו כך – אם אתה עומד בשטח המחנה במקום שניצלת ממות ויכול לראות משם מקום אחר במחנה שגם שם היכו אותך מכות רצח וניצלת, עליך לברך פעם אחת ולכוון לכל המקומות הללו. אחרת עליך לברך בכל מקום בנפרד…
זה המאור הגדול שבדת שלנו…
דרכיה דרכי נועם…
ושאלתי היא (וזו שאלה שאלתית ולא ריטורית) – מה גורם לגאונים הללו לנהוג בחוסר רגישות שכזה? האם תופעה זו נחקרה ע"י פסיכולוגים? האם מוכרים לכם מחקים על המבנה הנפשי של הדתיים?
גם אני דתי ולא היה עולה בדעתי לנהוג בניגוד לאינסטינקטים בסיסיים.
אותו הדבר לעניין ברכת שהחיינו שגדרה המשפטי הוא בדווקא על משהו קונקרטי ולא על חידוש מרענן ככל שיהיה אבל מופשט. אפשר להבין לפני שתוקפים עצה טובה קא מע שמע לן.