כל אימת שאני כותב כאן ברוח צינית ו/או סרקסטית על חכמינו אני נזכר במאמר חז"ל בעירובין כ"א ע"ב:

אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. (קהלת י"ב) ולהג הרבה יגיעת בשר.

אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. מתקיף לה רבא: מי כתיב לעג? להג כתיב! – אלא: כל ההוגה בהן טועם טעם בשר.

ואז אני מתמלא יראה ובשרי נעשה חידודין חידודין.

נכון שישנו עונש חמור יותר מצואה רותחת – שכבת זרע רותחת, כפי שנאמר בגיטין נ"ז. ורק יחידי סגולה זוכים לכך. אבל גם הצואה הרותחת היא לאו מילתא זוטרתא.

והנה כשאני קורא בדברי המהר"ל הבאים כיצד הוא מבאר את עניין הצואה הרותחת, ואת עניין טעימת טעם בשר, זה כל כך מדגדג לי את הטחול עד שאיני יכול שלא לפרוץ בצחוק אדיר. ואז אני נזכר ששוב הלעגתי על גאון זה וגדול עווני מנשוא.

איך יוצאים מזה לכל הרוחות, למען השם?

להלן ביאורו המחכים של המהר"ל ב"באר הגולה" שלו.

אומנם לא הבנתי בו כלום, אבל נהיניתי מהשפטים הנשגבים שלו.

ועל פי זה אמרו חכמים בפרק ב' דעירובין (כא ב), אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבא בר עולא, כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, דכתיב (קהלת יב, יב) "ולהג הרבה יגיעת בשר". אמר ליה מי כתיב 'ולעג הרבה יגיעת בשר', אלא כל הלוהג בהן טועם טעם בשר, עד כאן. ולא בא רבא לחלוק על רב פפא רק בפירוש הכתוב, אבל בעיקר הענין שכל הלועג

על דברי חכמים נדון בצואה רותחת הוא בודאי מודה, כדאיתא בכמה מקומות. ופירוש הדבר כמו שאמרנו, כי דברי חכמים הם בנוים על פי השכל האלקי, שהוא נבדל לגמרי מן האדם הטבעי, ואין השכל האלקי חבור עם האדם, רק הקשר המציאות, שנמצא עמו ואינו מוטבע בו. ומי שלועג על דברי חכמים, ומתרחק מהשכל האלקי הזה, הנבדל מן האדם הגשמי, שהוא במעלה עליונה

מן האדם הטבעי, ונבדל ממנו. וכבר האריכו חכמי המחקר במדריגת השכל שהוא נבדל לגמרי. ומי שלועג על השכל הזה, הנבדל מן האדם, אותו איש דבק בהפך זה. ושני דברים שהם נבדלים מהאדם; האחד הוא השכל האלקי, שהוא נבדל מן האדם, למעלתו. השני הוא היציאה מהאדם, אשר הוא נבדל מהאדם לרוב פחיתתו, כמו הפסולת, שהוא נדחה מן האדם. וכאשר לועג על

דבר זה, שהוא נבדל מן האדם במעלה, והוא מתרחק ממנו, הוא נדון בהפך זה, בדבר שהוא נבדל מן האדם לפחיתותו, והוא צואה רותחת. רוצה לומר שהוא נדון בגיהנם, שהוא נבדל מן כלל בני אדם לפחיתות אותה מדריגה. כי ענין גיהנם יש מדריגות הרבה ביותר, ויש מדריגה בגיהנם כאותה מדריגה פחותה

מרוחקת, נקראת 'צואה רותחת'. כי ערך מדריגה זאת שהם נדונים בה המלעיגים, אל מדריגת הצדיקים שיש לצדיקים אחר המיתה, כערך הצואה מן האדם אל האדם. כי הצואה היא נבדלת לגמרי מן האדם, כך המדרגה הזאת, שנדונים בה המלעיגים, עם מדריגת כלל הצדיקים. שהמלעיגים הם רחוקים נבדלים לגמרי מן כלל האדם בתכלית הרחוק מאוד, כמו שהוא רחוק הצואה,

שהיא נבדלת מן האדם. שמאחר שהם רחקו משכל האדם שהוא נבדל במעלה, נדון בהפכו, כמו שהתבאר. ולפי זה פירוש הכתוב (קהלת יב, יב) כך; "ולהג הרבה" מי שהוא מדבר הרבה ולועג, סוף שלו "יגיעת בשר", כאשר הוא הצואה שנדחה מן הבשר על ידי יגיעה, כי כל דבר נדחה על ידי יגיעה. שמפני שהוא מתרחק מן השכל, שהוא נבדל מן האדם במעלה, יש לו חבור אל הפך

זה, הוא הפחיתות הנבדל מן האדם.

אמנם רבא (עירובין כא ב) מפרש הכתוב (קהלת יב, יב) כך; "ולהג הרבה יגיעת בשר", מי שלוהג בהם הרבה הוא טועם טעם בשר. ופירוש זה, כי השכל האלקי הוא צריך להג ועיון הרבה, כי נראה לו מתחלה דבר רחוק מהענין הזה. וכאשר הוא לוהג בהם הרבה, טועם בהם טעם בשר. כי על ידי העיון הרב הוא עומד עליו, ויש בהם טעם בשר. כי הבשר הוא דבר גוף הבעל חי, וכאשר מעיין בדבר ימצא דבריהם הם גוף הדבר, ועצמן של דברים. לא

כמו הדברים שהם דברים נמוסים אשר הונחו שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, ואינם עצם הדבר וגוף הדבר. אבל דברי חכמים הם גוף ועצם הדבר, שכך ראוי שיהיה לפי עצמו, לא בדרך הנחה בלבד כמו שמניח דת הנימוסית שיהיה כך, שזה אין עצמו של דבר, כי אין מחויב שיהיה כך דוקא. ולפיכך אמר "ולהג הרבה יגיעת בשר", שכאשר מעיין וייגע בהן, הוא "יגיעת בשר", שעומד על דברים שהם גוף הדבר. וזהו נקרא "יגיעת בשר", שהוא

גוף הדבר. כי כל הדברים, כמו העשבים והפירות, נבראו בשביל הבעל חי, שהוא בשר. כי נתן להם הכל לאכול, כדכתיב בקרא (בראשית א, כט) "הנה נתתי לכם וגו'". ומזה תראה כי שאר נמצאים הם נבראו בשביל הבעלי חיים, והבעלי חיים הם נבראו בעולם שיהיו בעצם. ואף כי הבעלי חיים הם לאכילת

האדם, אבל זה לא היה כאשר נברא העולם, שלא הותר לאדם להמית בעל חי אחד ולאכלו עד שבא נח (רש"י שם). והטעם מבואר במקום אחר. וזה שאמרו כאן 'הלוהג טועם טעם בשר', כלומר שהם דברים עצמיים, והם דברים שהם מהות הדבר בעצמו. ועוד, כי הבשר הוא פרנסת הנפש ביותר טוב. וכן דברי חכמים הם פרנסת השכל ביותר טוב, ואין למעלה מזה שמפרנס השכל. והרי

התבאר לך הסבה מה שימצא חולקים על דבריהם.