ב"מקור ראשון" הופיע השבת מאמר משל יעל אריאל אחת וכותרתו "דבר א-להים הוא המוסר" (המקף במקור). במאמר זה היא תוקפת את אביעזר וייס על שבמאמר קודם "דחס את כל הדילמות המוסריות של ספר בראשית, ומסקנתו א-להים והמוסר הם שני עולמות מנוגדים, על כן לא כדאי להתקרב לא-להים, כי הזוכה בקרבת א-להים מאבד את מוסריותו ואנושיותו".

היא תוקפת אותו בביטויים חריפים והיסטריים ואף משוה את דבריו לחיבורים אנטישמיים.

היא דוחה את טענותיו אחת לאחת. אביא כאן את מה שכתבה על עקידת יצחק.

"אברהם לא נדרש לבטל את הרגש האנושי, גם לא את הרגש האבהי לבנו, כאשר הלך אל העקידה. להפך, הוא נתבע לחזק את הקשר, להיות יותר אברהם ויותר אב אוהב, אלא שאת האהבה האנושית העלו גם הוא וגם יצחק לדרגת קרבן. גם אם לא ידעו מדוע נתבעו לכך, 'וילכו שניהם יחדיו'. במעמד העקידה גילה א-להים שלא חפץ כלל בקרבן אדם, כמאמר הנביא 'אשר לא

ציוויתי ולא עלתה על ליבי' (ירמיהו י"ט ה') אלר רק בהתמסרותו של האדם, גם כשאינו מבין את כוונת הא-ל".

ע"כ

יש לדברים הללו על מה שיסמוכו והיא נתלית באילן גבוה – הרב קוק.

הוא כתב דברים דומים בשנת תרע"א, ואולי אצטט אותם בהמשך.

שאלותי הן:

א. האם יכול להיות שאותה כותבת היסטרית יודעת שמדובר כאן באבא שאוחז בידו האחת סכין ובידו השניה מטה לאחור את ראשו של בנו העקוד ועומד לשסף את גרונו?

ב. האם זו הדרך הנאותה של הקב"ה להודיע לכל באי עולם שאין הוא חפץ בקרבנות אדם? (ואני מוסיף – שהוא חפץ אך ורק בקרבנות בהמה, ולכן זימן לאברהם איל באותה עת כדי שהתאווה שלו תבוא על סיפוקה לאחר שלא מולאה בקרבן יצחק).

ג. דרשנים של סיפור העקידה טוענים ששרה לא היתה בסוד העניינים של העקידה. ישנו מדרש תנחומא מטורף שמתאר איך אברהם תיחמן את שרה ועבד עליה בעיניים. בסופו של דבר פרחה נשמתה כששמעה על נסיון העקידה.

מקובל על הכל שזה לא סיפור עבור נשים.

והנה באה הכותבת הזו ובאיבחה אחת מפריכה את המוסכמה הזו?

האם האנשים הללו הם אכן שפויים?