בעקבות מאמר "מצוות מעשיות" מאת ישעיהו ליבוביץ.

תודה לערן שבדיון קודם נתן לינק למאמר זה של ליבוביץ הנקרא – מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=31 (, בסוף השבוע האחרון אכן קראתי את המאמר הפורש את משנתו של ליבוביץ, אומנם הוא פורסם לפני כ 60 שנים, אך אני מבין שכמו שכותב ערן זהו מאמר חשוב של ליבוביץ, ובאתר "דעת אמת" מרבים להזכיר את הגותו של ליבוביץ.

למרות שהוא ענק – רוח ומי אני לעומת רוחב ידיעותיו ועומק הבנתו, אני חושב לשתף את המעוניינים במחשבותיי ובתחושותיי עם קריאת המאמר הנ"ל. ,

ראשית דבר, לא אוכל לשכוח כיצד בנעוריי נכחתי בהרצאה שנשא ליבוביץ, ובה הוא ביזה בצורה נוראית שואל צעיר, ששאל אותו שאלה בהקשר לדברים שאמר, ובתגובה ליבוביץ ביזה אותו אישית ובייש אותו לעיני כל ולא הסתפק בתשובה עניינית לשאלה ששאל אותו צעיר, בצד הבושה שחשתי על התנהגות נבזית של אדם הנחשב לענק – רוח, ועל דבר של מה בכך- בסך הכול צעיר ששמע את דבריו מקשה עליהם ורוצה להבין ולדעת את האמת – והנה הפרופ' ששמו הולך לפניו ומדבר גבוה גבוה על החובות המוטלות על האדם, בתגובה מיידית עובר על דברי חזל שקביעותיהם הוא לו לחוק, הלוא נאמר "המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמו" או "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" ואילו מול עיניי התנפל ליבוביץ וכמו אחרון התגרנים בשוק בייש את השואל במילים נוראיות, וכחיית טרף קרע את כבודו של השואל לגזרים, בעוד סוג של שביעות רצון היו נסוכים על פניו של ליבוביץ לאחר האלם והשיתוק שאחזו בשואל שזה עתה בויש לעיניי כל, כאדם שהצליח לסלק ולהרוג זבוב מטרידן מעל פניו.

כך נוכחתי שמלבד היוהרה והמידות הרעות שבהם לוקה ליבוביץ, הוא פשוט אטום לשמיעת דעות אחרות, הוא לוקה בשיקול דעת, שכן תגובה כה קיצונית על שאלה תמימה שנשאל להבהרה, מגלה שהוא חסר פרופורציות וקיצוני, רחוק מ"דרך הזהב" של הרמב"ם.

ובהמשך הימים כשהטביע את מטבע הלשון הנוראי – יהודונאצי – בין אם אמר זאת כפרובוקציה, בין אם חשבה כנכונה, ועוד פניני – לשון מעין אלו, שהטילם ללא הרף כלפי אנשים שונים, יוקרתו לא עלתה בעיניי.

עבורי, הקיצוניות, האטימות וחוסר הכבוד כלפי האחר ודעותיו, מחייבות להטיל צל כבד על הגותו, אם הוא אטום מלהבין שאלה פשוטה אזי הוא אטום בהיבטים נוספים גם בהגות ובמחשבה.

אם מילים משפילות אדם יוצאות מפיו ללא בושה וללא חרטה , אזי גאוותו בשמים ויש יסוד להניח שאין הוא מפעיל בקורת ראויה על מחשבותיו וכתביו גם.

ואם הוא בא על סיפוקו בהשפלת זולתו מי יודע להיכן ולאיזה דעות הצורך לבוא על סיפוקו גורר אותו , ואין מנוס מלהרהר, שיש פה אדם שמחפש ומוצא את סיפוקו, בלומר דברים של דווקא, של ההיפך, וזה עומד מאחרי הגותו.

והנה נקרת לי הזדמנות לקרוא את הגותו של ליבוביץ, אפשר להתעכב על כל שורה מדבריו ולהרחיב את הדבור עליהם, אך אנסה להצטמצם בכמה נושאים.

א. במאמר הזה יש לרוב חמקמקות במילים

כמו 1. כותב ליבוביץ " ההלכה של תורה שבע"פ שהיא יצירה אנושית – שואבת את סמכותה מדברי אלהים חיים שבמקרא, אולם היא הקובעת מהו תכנה, מהו מובנה ומהי משמעותה של תושב"כ" האם לשיטתו המקרא הוא תורה משמים במובן הפשוט והרי לשיטתו – ספרי הקודש – הם כאלה רק לאחר שההלכה פסקה שהם – כתבי קודש – ואם כן מה פשר החילוק בין תורה שבע"פ שהיא כדבריו יצירה אנושית לבין המקרא שהוא דברי אלוהים חיים, איך הוא מכנה יצירה אנושית כדברי אלוהים חיים?,

2. כותב ליבוביץ " ולא ירדה שכינה על הר – סיני למלא פונקציה זו" ולכן " הטעם של המצוה הוא עבודת-ה' " האם הוא מאמין שהיה גילוי שכינה בסיני? .

ב. במאמר זה יש סתירות לרוב כמו

1. " הכתוב אומר "ואהבת לרעך כמוך אני ה " ' ועל כן המסקנה ש"פסוק "ואהבת לרעך כמוך"- כפי שנוהגים לצטטו – אינו קיים בתורה", כך דברי ליבוביץ.

והאם קיים בתורה פסוק – דמי עין תחת עין – אלא שגם לדידו של ליבוביץ משחז"ל נתנו את הפרשנות ש"עין תחת עין" הכוונה לממון, כך אנו מתייחסים לכתוב.

ואם כן משאנו ניתן את המשמעות שאהבת האחר היא התורה על כולה על רגל אחת כמאמרו של הלל, אזי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" יהיה מובנו מנותק מ "אני ה' אלוהיך", אינך יכול מחד לסמוך את ידך על פרשנות חז"ל ב "עין תחת עין" ב "ארבעים יכנו" ב "ממחרת השבת", למרות הניגוד לכתוב,

ורק כנגד פרשנות שאהבת האחר היא הדבר החשוב ויסוד הכול לטעון שהפסוק כתוב אחרת.

2. ליבוביץ מביא הוכחה מתפילת מוצאי יו"כ שבה אומרים "יכפר עוון" לאחר היום בו כופרו העוונות שהעיקר הוא המאמץ, ואני חשבתי עוד מעט ליבוביץ יביא הוכחה שתהיה תחיית המתים, שכן הוא מתפלל כל יום ואף 3 פעמים ביום "ונאמן אתה להחיות מתים", וכשם שבעניין תחיית המתים הוא יתרץ בקצרה שזהו רק מטבע לשון בסגנון "דברה תורה בלשון בני אדם", כך אין לו להביא הוכחה מאיזו מטבע לשון בה נוקטים בתפילה כזו או אחרת.

ג. – הוכחות ועובדות –

1. היחס ל – תורה – בניגוד לנביאים והכתובים הוא יחס של קדושת יתר, וההלכה נסמכת בפרשנותה על חמשת חומשי תורה ועל קדושת חמשת חומשי תורה, לא היה ויכוח בין החכמים האם הם – כתבי קודש – או לא, הויכוח נסב על יחזקאל, קהלת, בן סירא ועוד, לא על ה – תורה – , על כן להביא הוכחה מהויכוח סביב הקנוניזציה של ספרים מסוימים, שחז"ל הם אלו שהעניקו את הקדושה ל – תורה – היא לא הוכחה.

2. כותב ליבוביץ " במשך 3000 שנה – יהדות זו לא התקיימה אלא במערך שיטתי של תורה ומצוות",

לפני 3000 שנה אנו עדיין בבית ראשון ואיני חושב שמילים אלו מתאימות כלל, וודאי יש לומר 2000 שנה, והיא הנותנת כשם שלפני 2000 שנה הכול השתנה כלפי מה שהיה קודם, כך אנו כוחנו לשנות כלפי מה שהיה קודם לנו.

ד.- תפיסות יסוד –

אני משתומם כולי , מילא אם אדם טוען תורה משמים כפשוטו, אל הכופה מצוות וכללים להתנהגות בעולם מבלי זכות ערעור שלנו, יכול אדם לקום ולומר שהכללים שהכתיב לנו האל הם סזיפיים, או "דת תובעת", ו "מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי-שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם", כי מה לעשות זה מה שהאל בשמים ציווה ואנו מחויבים לעשות את דבריו כעבדים, אך בסופו של דבר, אני מבין שגם ליבוביץ מודה שהכול יצירה אנושית, מאיפה המזוכיזם הזה? מאיפה הריגת כל רגש? מאיפה התפיסה " קיום כל התורה ומצוותיה אינו אלא הכשרה להוסיף ולקיים את התורה ואת מצוותיה." מאיפה נובע הרעיון "העמל בתורה אינו אמצעי להגיע בו למטרה מסוימת, אלא עמל זה הוא התכלית עצמה, ועד מתי חייב ללמוד? – עד יום מותו" או "מצוות מעשיות הן עבודת – ה' ולא שירות לאדם" והלוא בסופו של דבר הכול יצירה אנושית היא, ולמה ליצור סוג כזה של עבודה ולקרוא לה "עבודת ה' " ולמה אדם מקבל עליו סוג כזה של עבודה מרצונו, (מלבד אם יש בו מזוכיזם).

אצלי הדברים מתחברים לתחושותיי מאותו ערב לפני רבות בשנים, בה נוכחתי בהתנהגותו הנבזית של הוגה רעיון כמו " אברהם אבינו הוא-הוא שפרץ את תחומי העבדות האנושית האוניברסאלית, את שעבוד האדם לכוחות טבעו. לא כל אדם הוא אברהם אבינו, ולא כל אדם הועמד בניסיון העקידה ,אבל מעין מעשה אברהם אבינו יש בקיום המצוות המעשיות יום – יום, בהכוונת כל פעולות האדם לא לפי תכונות גופו ונפשו, לא לפי יצריו, יש לפי משמעותן בשבילו, אלא בעשייתן משום עבודת השם ; בזה יש אחד משישים לעקידה. מבחינה זו פסולה השאלה : מה הדת נותנת לי ? – האדם הדתי אינו שואל אלא : מה אני מחויב לתת לדת",

וכמו הדוגמה של העקדה, שוודאי כל אדם בר – דעת בן זמננו מתקומם כנגד סוג כזה של מבחן מהיבטים שונים , כך כל דבריו של ליבוביץ מעורערים בעיניי.

ויש עוד הרבה מאוד מה לומר ולכתוב בעקבות מאמר זה , אך לא פה המקום

ושוב תודה לערן שבזכותו נחשפתי לתמצית דברי ליבוביץ.

בורובסקי