במשלי (כא, 30) נאמר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהֹוָה".

חז"ל הסיקו מכך, שאין לאדם לחשוש ממעשה הגורם לביזוי בעיני הבריות במקום שיצטרך לעבור על חוקי האל. דוגמה שהם מביאים: רב שגילה שבגדיו שזורים בצמר ופשתים עליו לפשוט אותם אפילו בפרהסיא, אף שהבריות יגחכו על מערומיו, משום שאלוהיהם ציווה אותם לא ללבוש בגד כזה. והוא אומרם: "כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" (ברכות יט ע"ב).

כיוצא לגבי ההפגנות האלימות והבזויות בעיני החילונים – שלכאורה יש במעשה זה מעין חילול שם אלוהיהם – אך היות ובהפגנותיהם הם יוצאים נגד הפרת ציווי המאן דהוא שיושב במרומים הרי שמותר לנהוג אף במעשים המבזים אותם.

הציבור החרדי, מאז יסוד התנועה הציונית, נמצא בחוויה של מלחמה נגד הציונות המכונה בפיהם "מלחמה בעמלק".

הציבור החילוני, לעומתם, חי בבועה מרצון ומנסה בכל כוחו לקרבם וחי במעין פנטזיה שבסופו של יום החרדים יחברו לציונות.

כפי שניסח זאת אלבר קאמי ברומן "הדבר": "ורק שאין מעיזים לקרוא למחלה בשמה, לפי שעה. דעת הקהל קודש היא: אל מהומה – מעל לכל אל מהומה…ואכן מגפות דבר שכיח הוא, אבל מתקשה אתה להאמין במגפה שעה שהיא ניחתת על ראשך. היו בעולם מגפות דבר לא פחות ממלחמות. ואף על-פי כן, גם הדבר וגם המלחמה תמיד ימצאו את בני האדם כה בלתי מוכנים".

בענייני יחס ההלכה לחילוני וגוי ; מתי מותר להונות, לגנוב ולרצוח… ראה במדור "דת ומוסר".

בברכה

דעת – אמת