15 שנים • aou aiu צוות
איני רוצה בטובתו של האל אף אם הם מאוצרו הטוב –הוא תמיד [כלומר אלה המחציפים לדבר בשמו] יטען שמה שרע לי טוב לו, ואיני חפץ בכך.
ולשאלתך:
מבחינת ההלכה, מדאורייתא, הפלה מותרת כל זמן שהעובר ברחם אימו טרם הוציא ראשו.
אלא שהפוסקים אסרו הפלה מתקנת חכמים ובמקום שיש צורך ההפלה מותרת.
המקורות שאביא מזעזעים ומבליטים את הפער המדעי והתרבותי בינינו ובין חז"ל. לכן אני תמהה מדוע אתה חפץ לדעת מה דעת אנשים שחיו לפני 1500 שנה בעיירות בבליות המנותקות מהעולם המתקדם.
כתוב במשנה (ערכין, פרק א, משנה ד) שאישה שהתחייבה עונש גזר דין מוות והיא בהריון הורגים אותה יחד עם העובר, אף שהעובר לא חטא, והוא אומרם: "האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד".
בגמרא (ערכין ז ע"א) הוסיפו לומר שיש להכות בבטן האישה כדי להרוג את העובר תחילה, טרם יבצעו את עונש המוות באישה ההריונית. והסיבה, כך מסבירים חז"ל, שאם יצא הולד לאחר מות האם היא תתנוול (לא הבנתי מה ניוול בזה אך כך הם טוענים) וזה לשונם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול".
משמע, לדעתם, הריגת עובר אינה רצח ואף מותרת אם יש סיבה כלשהי כמו סיבה מפוקפקת של "ניוול האם לאחר מותה".
מבחינתם עובר אינו מוגדר "נפש", אלא לאחר שיצא מרחם אמו, כפי שמתבאר במסכת נידה (מג ע"ב) : "תינוק בן יום אחד…ההורגו חייב" משמע בעודו עובר אינו חייב. והגמרא (מד ע"א) מסבירה את המקור לכך שתינוק בן יומו אסור להורגו: " דכתיב: 'ואיש כי יכה כל נפש' מכל מקום". כלומר לדעתם גם תינוק בן יומו צריך לימוד כדי להגדירו "נפש" שאסור להורגו. אולם עובר אינו מוגדר "נפש" לכן מותר להורגו.
ובניסוחו, המזעזע, של הרב רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מי שכיהן כרב ראשי ספרדי בתקופה העותומנית בזמן שהרב קוק כיהן כרב ראשי אשכנזי: "כיון שעובר הוא כגופה של האישה אין הריגתו אלא חותך בשר בעלמא" (שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, חו"מ, סימן מו).
ומניין שיש איסור, מדברי חכמים, להפיל?
בגמרא (סנהדרין נז ע"ב) אוסרים על גויים להפיל והוא אומרם: "משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין [בן נח חייב על רצח]. מאי טעמיה דרבי ישמעאל? – 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך', איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו". וכתב רש"י שהאיסור חל על גויים אבל לא על יהודים : "[גוי] שהיכה את האישה ויצאו [ומתו] ילדיה נהרג עליהם ובישראל עד שיצא [הוולד] לאוויר העולם".
ובעלי התוספות (סנהדרין נט ע"א) כתבו אומנם יהודי ההורג עובר אינו נחשב רצח מכל מקום זה אסור. ומה סיבת האיסור (מדברי חכמים)? כתב החוות יאיר (שו"ת חוות יאיר סימן לא ) שההורג עובר כמוהו כמוציא שכבת זרע לבטלה שהיא כידוע אסורה מדבריהם.
מפלפולים אלה אתה למד שליהודי ההפלה מותרת אם יש צורך כל שהוא, והיא אסורה רק כאשר נעשית ללא צורך כלל.
לכן רבי יעקב בן צבי (היעבץ) כתב שאשת איש שזינתה ונכנסה להריון והעובר ממזר מותר לה להפיל. ואף כתב להתיר בכל אישה להפיל, אם העובר רק גורם לה כאב:
"וגם בעובר כשר היה צד להקל לצורך גדול. כל כמה דלא עקר [שהוולד לא יצא מרחם אמו]. אפילו אינו משום פקוח נפש אמו. אלא להציל לה מרעתו. [כגון] שגורם לה כאב גדול" (שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן מג).
לאחר שביארתי את דעת חכמי בבל בנושא ערכי זה ברצוני להציג בפניך דיון חז"ל בנושא. ללמדך להדיר נפשך מהתלמוד, ובכל נושא ראויים אנו לדון על-פי דעתנו וידיעתנו ולא לחזר אחר בורות באושים.
לדעת שמואל אישה בהריון, שדינה עונש מוות, יש להרוג את העובר תחילה כדי שלא ייולד לאחר מות אמו.
שאלו התלמידים: משתמע מדברי שמואל שהאישה תמות קודם העובר והרי "ידוע" לנו מדברי קדמונים שאישה בהריון העובר מקדים ומת לפני שאמו מתה? תשובה: כשהאישה מתה מוות טבעי כמו ממחלה אז העובר מקדים למות משום שמלאך המוות מקדים לזרוק את טיפתו בעובר הקטן. אבל כשאישה בהריון נהרגת בידי אדם כמו עונש גזר דין מוות, האישה מקדימה למות. ממשיכים התלמידים לשאול: מעשה היה באישה בהריון שמתה ממחלה ולאחר מותה העובר עדיין פירכס, משמע העובר מת לאחר אמו? תשובה: הפרכוס היה פרכוס בדומה לזנב הלטאה המפרכסת, אבל למעשה הוא מת קודם לאמו (ערכין ז ע"א).
כך חז"ל מתדיינים להם בבתי המדרש בעסקי נפשות, מסתמכים על אמירות בעלמא ללא בדיקה ובחינה; אוסרים ומתירים להרוג עוברים בהבל פה סתמי.
בברכה
דעת – אמת
אלי
צוות
מדבריי לעיל מובן שמותר להפסיק הריון כשמגלים תסמונת דאון.
אחזק פסק זה עם פוסקים מקובלים אחרים:
רבי אליעזר יהודה ולדנברג:
"יש להתיר לכגון נידוננו [הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תייסקס]
לסדר הפסקת הריון מיד עם הוודע המבחן הברור והוודאי שאכן יולד ילוד כזה" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן קב).
דעת – אמת
דוגמא בולטת לכך נמצאת בתורה, אשר קובעת כי אם באים פושעים ומכים אישה הרה, וכתוצאה מהמכות היא מפילה- הם חייבים בקנס כספי.
לעומת זאת, אם מתה האישה כתוצאה מהמכות, הפושעים חייבים במיתה. (שמות 21:22)
מכאן רואים שעובר אינו נחשב אדם על פי ההלכה. לדעתי זו נקודת זכות נדירה לטובת היהדות, לעומת הנצרות הפונדמנטליסטית שחרטה את השטות הזו על דגלה.
אבל אם כבר בשחיטת ילדים עסקינן, אותי מאוד מעניינת הדוגמא האמיתית היחידה של קורבן אדם בתנ"ך בשם יהווה (לא עקידת יצחק שלא הסתיימה במוות.)
מדובר במקרה של השופט יפתח הגלעדי, שלפני צאתו למלחמה בבני עמון, הוא נודר נדר: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון – והיה לה', והעלתיהו עולה"
(שופטים י"א 31).
לאחר נצחונו יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. יפתח נאלץ לקיים בה את נדרו, (שופטים י"א 40-34).
יוני
הציטוט המלא: "יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים" (ראש השנה כה ע"ב).
ולמען הסר ספק "בקורבן אדם" הנהוג בתקופת המקרא אצטט את שכתבתי בפרשת קורח:
"בפרשתנו מוזכר (במדבר יח יד) : "כל חרם בישראל לך [לכהן] יהיה" ואילו בספר (ויקרא כז כח): "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'" (ומה הוא החרם? פירושו שאדם אומר על רכושו או על אדם את מילות השבועה: "הרי הוא חרם" ויש חרם שהוא על דרך ההתנייה כגון שאמר "אם יהיה כך וכך, אזי רכוש זה או אדם זה יהי חרם").
ואיך מיישבים רבותינו את הכתובים הסותרים? מסכת ערכין כט ע"א : "חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה', נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה". והרי זה דחוק מאד ורחוק מפשטו של מקרא.
כל הקורא בכתוב "קודש קודשים הוא לה' " מבין שהדברים כפשוטם ואין מדובר כאן על מתווך כלשהו בין ישראל לקב"ה, לרבות הכהנים. הנה, כאשר באמת מבקש הכתוב לזכות את הכהנים ב"קדש קדשים" הוא אומר כך במפורש: (במדבר פרק יח) "זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיך"ָ:
וראה כיצד ההפרדה בין "קודש קודשים לה'" ובין "קודש קודשים לכוהנים" ברורה ומובנת.
ואנו שרוצים ללמוד את חוקי התורה, לא נזוז מפשט הכתוב. גם כבר כתב ברוך שפינוזה, גדול הפילוסופים היהודיים, ב"מאמר תיאולוגי מדיני": "כל הכרת המקרא צריך שתבוקש מתוכו עצמו בלבד".
אבל מה משמעות אותו "קודש קודשים הוא לה' " שנאמר בחרם? הסכת ושמע דבר נורא שמלמד אותנו המקרא על מנהגיהם של אבותינו, בויקרא (כז, כט): "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת"!
נמצא שאבותינו היו מחרימים אנשים להקדש, ודינם של המוחרמים היה מוות!
רש"י מפרש את הפסוק כך: "כל חרם אשר יחרם. היוצא להרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום. מות יומת, הרי הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך" וראה הבושה איך רש"י מסרס הכתוב. ציווי של העונש הכללי "מות יומת" נהפך ל"אדם אחד, אשר הוא נידון למוות והולך אל מקום ההוצאה להורג", הצווי "לא יפדה" פרושו לפי רש"י "כיון שהוא בדרך אל מותו אין לו ערך פדיון", וכך הצווי הכללי "כל חרם" נהפך למעשיה פרטית ונדירה על חרם שנאמר, כביכול, על אחד שחייב מיתה, בדיוק לפני הוצאתו להורג. ואין סוף לסירוס המקרא ובלבד שלא תראה תורתנו כאוסף חוקים של פראי האדם. אבל אוי לו לעושה כך. כי מי שמשבש את השפה והלשון להתאימם להשקפותיו סופו שהוא מסרס את הכתוב ומעוות את המציאות העובדתית ובלבד שלא תסתר התורה במשהו. ולעניין זה עיין קונטרס מספר 1 ו 3 ותיווכח.
ועיין בפירוש הרמב"ן ויקרא כז כט ואנו נביא את תוכן דבריו והקורא יחרד למשמע אוזניו.
ודע כי היתר הרצח של התורה בשבועת החרם איננו דיבור בעלמא. בוא וראה דוגמאות מן המקרא כי רציחות כאלה נעשו גם נעשו בדיוק על פי ההיתר מן התורה.
אחרי המעשה הנורא בפלגש בגבעה נשבעו שבטי ישראל: "מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ה' המצפה לאמר מות יומת וכו' והנה לא בא איש אל המחנה מיביש גלעד וכו' וזה הדבר אשר תעשו כל זכר וכל אישה ידעת משכב זכר תחרימו" שופטים כא ה – יב.
הנה כך, בדיוק כמו שכתוב בתורה, נהגו אבותינו בזמן השופטים. נשבעו שבועת חרם ועל פי השבועה קמו והרגו את אנשי יבש גלעד ואת כל הנשים אשר אינן בתולות. רצח המונים מתועב. אוי לאזניים שכך שומעות.
הרי דוגמא נוספת: שאול המלך לפני צאתו למלחמה נשבע שמואל א יד כד -מו : "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב" ויונתן שלא שמע אכל דבש : "ויונתן לא שמע בהשביע אביו וכו' וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו" ומה היה דינו? ויאמר שאול כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן" הנה שאול נשבע והחרים את כל האוכל בדין מוות ואפילו כשנמצא שבנו יונתן אכל עמד עליו להמיתו.
ודוגמא שלישית למנהג אבותינו בזמן המקרא שמחזק את דברינו כי כך נהגו לפני צאתם למלחמה (וגם מכל סיבה אחרת) היו מחרימים בני אדם ודינם היה מוות. הנה יפתח לפני צאתו למלחמה בבני עמון נדר בחרם שופטים יא ל: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה וכו' והנה בתו יצאת לקראתו וכו' ויעש לה את נדרו אשר נדרה".
הרמב"ן שלא התרגש ממעשה נבלה כזה, כך הוא כותב : "ולכך אני אומר כי מן הכתוב (כל חרם אשר יחרם מן האדם מות יומת ויקרא כז כט) הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרין גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה" הנה כך, על דעת הרמב"ן, מספיק שיהיה היתר הסנהדרין להטיל חרם על כל דבר ובכל עניין והעובר בחרם זה הרי שמותר להורגו בלי בית דין ובלי עדים ובלי התראה שבלעדיהם אין בכלל מיתת בית-דין.
מכאן תשובה לאומרים שהמוסר האלוהי אשר בתורה עדיף על המוסר האנושי (וטענתם שהמוסר האנושי הוא משתנה והמוסר האלוהי קבוע לעד וכו' וכו') ואנו נשאל: מה יתרון למוסר קבוע אם הוא בלתי מוסרי בעליל? נמצא שלמאמינים בדבר האלוהים יש רק כחוט השערה בין לא תרצח לכן תרצח. הנה הכתוב מתירך להרוג בגלל שבועת חרם, אף שאין שום סיבה מוצדקת ומוסרית לשפיכות הדמים. וכי מה חטאה בתו של יפתח? וכן אנשי גלעד שלא רצו להשתתף במלחמה נגד שבט בנימין במה חטאו? ונשותיהן, שודאי אינן עושות מלחמה, מה חטאו? האם די בכך שאחרים נשבעו להורגם כדי שההלכה תתיר כך את דמם? איזו מין הלכה היא זו?
פי אלף טובים לנו כללי המוסר האנושיים, ויהיו משתנים ככל שיהיו, על חוקי מוסר אלוהי שכזה.
דבר דעת אמת
אולי הוא היה קל דעת ,אך היכן היו שאר חכמי דורו? מדוע לא מנעו זאת ממנו?היכן היה כותב הסיפור של יפתח ?ומדוע הוא אינו מגנה את המעשה,כדרכו הקבועה של התנ"ך לגנות עובדי עבודה זרה ושאר איסורים?
על כורחך,שאם שתקו-הסכימו לכך.
כל המסתכל במקרא אינו מוצא שום זכר לאיסור להקריב קורבן אדם ל-ה. (בשונה מאיסור הקרבת אדם לע"ז,שזה כתוב במפורש).מעבר לכך, אין בשום מקום במקרא גם זכר לאפשרות התרת נדרים לגבר. וזה כנראה הומצא בתקופה מאוחרת יותר.
לגבי הסיפור של חז"ל על וויכוח בין פנחס לבין יפתח.הרי שבקלות אפשר להפריך סיפור מעשיות זה.
כל הקורא את הסיפור,רואה שיפתח מיד כשראה את ביתו יוצאת לקראתו ,החל לבכות.
וכאן השאלה -מדוע הוא בכה וקרע את בגדיו ,הרי ישנה התרת נדרים ( הרי זה היה לפני הויכוח המדומיין עם פנחס)
ברור לכל בר דעת-שמי שבוכה וקורע את בגדיו -יודע שאין דרך חזרה
חוץ מזה, גם אם פנחס הכהן סירב לבוא אליך-תביא 3 אנשים משלך ועשה התרת נדרים. מה הבעיה?
ברור לכל בר-דעת,שהסיפור על ויכוח הזוי כזה לא היה ולא נברא.
כל מטרתו היא להסתיר את הביזיון של אפשרות של הקרבת קורבן אדם במקרא. בדיוק כפי שעשו ב"פרשנות" של עין תחת עין ,שן תחת שן" שהפכו זאת לממון.
בתודה
ירושלמי
צוות
נכון אמרת שחז"ל הם קובעים את דבר האלוהים בניגוד לדבריו שלו כמשתקף במקרא.
ראה דבריי "בפרשת שופטים".
אך כפי שחז"ל התנערו מחוקי התורה עליך ועל שכמותך להתנער מחוקי התלמוד.
דעת – אמת
לא יודע זה נראה לי צעד מתבקש נוכח דבריך.
וזה בלי להזכיר את חוסר ההגיון המוחלט בדברים: ביטול דברי האל והעדפת דברי אנשים שחיו לפני כ- 1500-2200 שנים ושאת דבריהם אתם הופכים לחוק, נוהג מחייב וכללים לפיהם חיים כיום במאה ה- 21….מזעזע.
עמית הצדיק
צריך בהחלט להרוג תינוק קטן שהוא מזרע עמלק אבל אי אפשר לדעת מי מזרע עמלק אז בגלל הבעיה הטכנית הזאת ניצלו כמה תינוקות ממוות שהגיע להם בצדק.
וזהו ההבדל בין התרבות החילונית לזאת הדתית, באמריקה היתה פעם העבדות חוקית, היום היא לא חוקית. ההומוסקסואליות לעומת זאת היתה בלתי חוקית והיום להיפך. זו גדולתה של התרבות החילונית הריקה והנבובה וזהו הצד השני של דבקות במסורת ובערכים עתיקים – האם יש אפשרות אמיתית לשינוי ערכי ואמיתות שפעם היו מקובלות על כולם יכולות להשתנות לגמרי או לא.
חוץ מזה יש כאן עניין מגוחך, הרי אם אלוהים כתב שצריך להרוג בן סורר ומורה, ובן סורר ומורה הוא דבר שבלתי אפשרי למצוא אז יוצא מזה שהבורא כותב סתם דברי הבאי בספר החוקים שלו שהם בבחינת אות מתה, למה? משעמם לו בחיים?
עדו