שלום אביחי

למבקש האמת אין זה חשוב מי חיבר ספר זה או אחר אלא תוכנו הוא הנידון.

ותוכנו של הזוהר מלא הבלים ורעות רוח. הנה דבריו של רב ר יהודה אריה ממודנה (1571 – 1648) ונציה. רב, דרשן, סופר ומשורר. בהיותו בן 23 מונה לדיין ודרשן בעירו ונציה. הוא חיבר ספר בשם "ארי נוהם" שיצא נגד ספר הזוהר בכלל ובייחוסו לר' שמעון בר-יוחאי: "כל שכן וכל שכן שנכספה וגם כלתה נפשי לכנוס חדר בחדר בפנימיות של זה הלימוד המלהבת ומבהלת בשמה, הקוראים לה חכמת הקבלה וחכמת האמת… הביאוני רעיוני הלאה למידה זו לחשוב ולהסכים, כי לא לבד אין זו לא חכמה ולא קבלה, ולא ידיעה אמיתית, אלא אבן נגף וצור מכשול לכל בעל שכל שעיין בה. (ארי נוהם, פרק שני, עמ' ז).

אביא לפניך דוגמת הבל מהזוהר שתלמדנו שניים:

1. שספר הזוהר חובר בתקופת האלכימאים המוסלמים.

2. שחכמת הקבלה אינה אלא הזיות אנשים שחיברו דמיון עם מציאות שגויה שהייתה ידועה בתקופתם. ( במאמר "ארבע יסודות" הבאנו את הזוהר שהלך שבי אחר מדעני אומות העולם).

וכך כתוב בזוהר [תרגום חופשי]: בוא וראה, מההרים ששם אור השמש במלוא תוקפו ניתן מהעפר שבין ההרים לעשות זהב, ואלמלא ששורצות שם חיות טרף מסוכנות האנשים לא היו עניים משום שתוקפה של השמש מגדלת זהב.

[נוסח המקור: "ת"ח דארעא ביני טורי כלהו עבדי דהב, ואלמלא חיוון בישין דרביאו תמן, בני נשא לא הוו מסכני בגין דתוקפא דשמשא אסגי דהב". (זוהר, כרך א (ספר בראשית) פרשת ויחי, דף רנ, עמוד א).]

הזהב הוא יסוד כימי מתכתי ואינו נוצר מהעפר ואור השמש. מחבר הזוהר הושפע מאלכימאים המוסלמים שסברו שניתן להפיק זהב ממתכות אחרות או מחומרים אחרים.

ומידע שגוי זה פירש פסוקים, בנה מגדלים והפריח בלונים ובני אדם שאמונתם בנסתר מרגשת אותם מוכנים למות למען "קדושת" ספר הזוהר.

והיות וספר הזוהר הוא דוגמה נפלאה לזיוף מחבר או בלשון מקצועית פסוידואפיגרפיה – חיבור המיוחס למחברו בשקר שרבים מהמאמינים קיבלו את השקר – אביא ראייה נוספת לכתיבתו המאוחרת לרשב"י.

הראייה היא מהניקוד בשפה העברית שהומצאה רק לאחר המאה ה- 7.

בספר הזוהר יש התייחסות לניקוד, מה שרשב"י לא אמור לדעת (אלא אם כן נאמר לו בנבואה שעוד כמה מאות שנים ימציאו ניקוד – ואין סוף להבלים):

"דתלת נקודין חל"ם, שור"ק, חיר"ק ואתכלילו דא בדא ואתעבידו רזא חדא" (זוהר, כרך א, פרשת בראשית, דף טו, עמוד ב). תרגום: שלוש צורות ניקוד; חולם, שורוק, וחיריק נכללים זה בזה ונעשים סוד אחד. כדי להמחיש ביתר שאת את ההבל אביא את פירוש הסולם שבנה תלים מהניקוד שהומצא בידי נקדנים לאחר מות רשב"י: "וטעם הדברים, כי האותיות הן סוד כלים ונקודת חולם עומדת ממעל לאותיות שהן הכלים… ולפיכך מכונה זריעה זו בשם חולם…ונקודת שורוק…שהנקודה מלובשת תוך האותיות, שהן הכלים כן בעת שישסו"ת (ישראל סבא ותבונה) החזירו אליהם… ועל כן מכונה זריעה זו בשם שורוק…".

לולא שהתייחסו למקובלים כאינשי דמעלי היינו שולחים את כולם לאישפוז בהול.

בברכה

דעת – אמת

על אף שכתיבת הזוהר מיוחסת לרשב"י, עדיין הוצא לאור הספר רק במאה ה-13, בשנת 1286 לספירה – וזו עובדה שאף אדם דתי לא יוכל להתכחש אליה, בין אם הוא מאמין שאכן רשב"י כתבו ובין אם לאו.

אם ע"פ הגישה המסורתית קדושתו של הזוהר נובעת מעצם קדמוניותו וכתיבתו תחת "השראה אלוהית" בתוך מערה, הרי שישנם גם גדולים ומכובדים בתורה שחלקו על אמיתותה של אגדה זו, וכבר במאה ה-14 העלה המקובל הארץ-ישראלי ר' יצחק בן שמואל דמן עכו (1340-1250) שהיה תלמידו של הרמב"ן, את האפשרות שספר הזוהר נכתב זמן לא רב לפני פרסומו ושמחברו הוא לא אחר מאותו האדם שטרח והוציא אותו לאור: המקובל הספרדי-קסטיליאני בן המאה ה-13, ר' משה בן שם-טוב די-ליאון (הרמד"ל), שנפטר בשנת 1305.

מחקרו הארוך של ר' יצחק דמן עכו מתואר בפירוט ב'ספר היוחסין' – לכל מי שמנסה לערער על קביעה זו – וגם בתקופתנו אנו נערכו מחקרים רבים לגבי מקורו של הזוהר, שהצביעו כולם כאחד לכיוון זה ממש.

אני ממליץ לכם על לברר קצת על הספר 'תנודות גדולות במיסטיקה היהודית' שכתב הפרופ' גרשום שלום, מי שהיה אבי חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית כתחום אוניברסיטאי. למרבה האירוניה הוא החל את דרכו בחקר ספר הזוהר דווקא בניסיון לערער את דברי ר' יצחק דמן עכו, ולהוכיח את קדמותו של ספר הזוהר. מפעלו המקיף שהחל במיפוי לשונו של ספר הזוהר הביא אותו בסופו של דבר אל המסקנה כי לא קיים בספר הזוהר ולו יסוד אחד שנכתב קודם זמנו של ר' משה די ליאון. גרשום שלום הוכיח כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי ר' משה די ליאון למעט חלקי ה'רעיא מהימנא' ו'תיקוני זוהר' המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14, וכי הזהר לא נתקבל כ"קדוש" בשום דרך עד למאה ה-17, בזמן שלאחר גירוש ספרד.

ספר הזהר נכתב ארמית, אבל הארמית שבו אינה הארמית העתיקה של רש"בי, אלא ארמית מלאכותית ומודרנית עם השפעה ספרדית חזקה – בדיוק הארמית שהיית מצפה לשמוע ממלומד ספרדי במאה ה-13.

בספר ישנם רעיונות קבליים מאוחרים שחלקם מקבילים לאלו המופיעים לראשונה בספריו של הרמב"ן, שהיווה השפעה גדולה על ר' משה די ליאון, וכן ישנם בו רעיונות קבליים מאוחרים ושימושי לשון המקבילים לאלו המופיעים לראשונה ב'ספר הרימון', ספרו הקודם של די ליאון עצמו(!).

בספר הזהר נזכרים גם פירושים, דעות, ספרים ואנשים שהתקיימו הרבה אחרי תקופתו של רשב"י. יש הגורסים שזו הוכחה ליכולתו של רשב"י לגלות את העתיד, אבל באופן בלתי מפתיע לא מוזכר בספר שום דבר שיקרה אחרי המאה ה-13.

כמו כן, ספרים חשובים שנכתבו בתקופתו של רשב"י נזכרים בתלמוד. ספר הזהר לא נזכר בו, או בשום מקום אחר מאותה התקופה, אפילו בפיפס. נראה שמקורותינו התעלמו ממנו לחלוטין ובאמת איש לו שמע עליו לפני המאה ה-13.

הסבר/תירוץ דתי שניתן לעניין – שמהווה סוג של הודאה באשמה, אם תשאלו אותי – ניתן על ידי הרב דוד כהן (1972-1887), "הרב הנזיר" שכתב כי: "בשורש הנשמתי של עולם האצילות דברי הזוהר וודאי שייכים לרשב"י, אך בעולם הבריאה [היינו, במציאות] הדברים אכן נכתבו מאוחר יותר". הדברים מופיעים בספרו של פרופ' דב שוורץ 'אמונה על פרשת דרכים'. גם פרופ' שוורץ, אגב, ביסס את המסקנה שכותב הזהר היה לא אחר מאשר ר' משה די ליאון.

ליאור הלפרין

הדברים האמורים מעלה הם מסקנותיהם של אנשי האקדמיה, אך גם אם נחזור לבקש מקורות תורניים, ולא אקדמאים, שבמקום לנסות לתרץ אומרים נכוחה את הדבר הזה ממש –

לא נמצא דוגמא טובה יותר מכך מאשר בדבריו של ר' אלעזר פלקלס (1826-1754), תלמידו של "הנודע ביהודה" ר' יחזקאל לנדא, כפי שכתבם בספרו 'שו"ת תשובה מאהבה', חלק א' סימן כו':

"אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה', שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר [ודף תלמוד אחד מסוגיות פלפולי האמוראים אביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר]. הנה אם אמרו חכמי התלמוד על ברייתא דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושיעא מאן ימר דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא [ הנה אם אמרו חכמי התלמוד על ברייתא שהיא לא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, אזי יתכן והיא משובשת], וספר הזה [הזוהר] ודאי לאו בר"ח ורב אושיעא אתמר [ודאי לא נשנה בבית מדרשם של ר' חיא ורבי אושעיא (ולכן יתכן מאוד כי הוא משובש) ]. כי כל הדורות מראש לא זכרו מספר הזוהר מאומה, לא בהקיץ ולא בחלום. כי הנה אם אמת הדבר, שהחבור הזה הוא מהתנא ר' שמעון בר יוחאי אשר ר' יהודה הנשיא קבל גם ממנו, כמבואר בהקדמת הרמב"ם לספרו יד החזקה, איך לא זכר את הספר הזה בחבורו ש"ס משניות או בשום מקום? ואף ר' יוחנן שחיבר תלמוד ירושלמי, אינו מזכירו בשום מקום? ורבינא ורב אשי שחברו תלמוד בבלי מאה שנים אחר חבור תלמוד ירושלמי, והיו סוף אמוראים, ולא שמו רמז בכל התלמוד מספר הזוהר! ורבה בר נחמני שחיבר מדרשי רבות ושוחר טוב וכיוצא בהם הרבה, לא זכרו מחבור רשב"י. גם רבנן סבוראי והגאונים והרי"ף והרמב"ם ורש"י ותוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור והילקוט שמעוני אשר אסף ולקט כל המדרשות והמכילתות והברייתות – כולם לא ידעו ולא ראו ממנו דבר! עד שזה קרו' לשלש מאות שנים ענו ואמרו שמצאוהו [עד שלפני שלוש מאות שנים נטען שמצאו אותו] … ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלקי ר' שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון, אלא אני אומר: לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה, ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן! [אלא אני אומר: לא רשב"י הוא שכתב את הזוהר, ומי שיש לו חצי דעת יגיד כמוני!] שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראים שהיו אחר רשב"י שנים רבות במספר. והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים, כמבואר בספר מטפחת להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידיים מזייפים, וחשד את החכם ר' משה די לאון יעיי"ש….

והנה מיום שנתחדש ספר הזוהר הרבה נכשלו ע"י כי כמה דברים סתומים וחתומים אשר המציאו האחרונים להטעות בני אדם יושבי חשך השכל".

כל מילה בסלע, ואידך זיל גמור.

בברכה,

ליאור הלפרין