צריך להבחין בין לימוד חכמות שאינן סותרות את האמונה לבין חוכמה הסותרת את האמונה.

בימי הבניים המדעים לא סתרו את האמונה אלא ההפך היא היוותה חלק אינטגרלי לאמונה – כך לפחות בדת הנוצרית – האוניברסיטאות הראשונות קמו תחת פיקוחה של הכנסייה.

לכן החכמים שהזכרת למדו מדעים ואף שיבחו את מעלת הלימוד שלדעתם תתרום לאמונה ותחזק אותה.

כמובן, שגם בימי הביניים היו רבנים שהתנגדו ללמוד "חכמה" מתוך אינסטינקט הישרדותי שמתוך כך יבואו לידי פקפוק – ויש הרבה מן הצדק בחששם. הרי אם פותחים פתח של מחט לתבונה היא מפלסת לה דרך כפתחו של אולם.

עיין בנושא זה מה שכתבנו "בפרשת שלח".

בעת החדשה; שהתעוזה לחשוב, לקיחת אחריות, ומחקרים ללא משוא פנים לדת הם הנרות הדולקים לרגלינו, אין ספק שהיא קטלנית לאנשי האמונה. וכי עולה על דעתך שיתירו ללמוד בישיבות את "ביקורת המקרא"? או את כתבי "דעת-אמת"? הרי ברור שהם כורתים את הענף שהם יושבים עליו; הציות הטוטלי ללא ביקורת.

הבחנה נוספת שיש לעשות הוא בין לימוד יחיד לבין הוראה גורפת, כחלק מתוכנית לימוד לציבור הרחב.

יחיד, שמיוזמתו לומד את הפילוסופיה והמדעים המודרנים והצליח לשרוד עם אמונתו; כלומר הצליח לעשות הפרדה בין האינטלקטואל שלו לרגש האמוני, יכול להתהדר בלימודיו ולנסות "לתרום" מידיעותיו לאמונתו – כמובן שיצטרך להפוך את תבונתו לשפחת אמונתו ראה מאמרנו "דרכי ההתמודדות של אנשי אמונה כשיש סתירה לתבונה". אך לציבור הרחב הדבר מובן מאוד מדוע אנשי החינוך, המעוניינים שתלמידיהם ימשיכו לדבוק בנשוא האמונה, לא יחשפו אותם לביקורת – ואף יאיימו עליהם בעונשים. ראה את הקלטת המרתקת של רב לתלמידיו המסביר להם מתוך להט אמוני "מדוע אסור לקרוא כתבי דעת-אמת ומדוע עדיף להיות חתול שומר מצוות מאשר אדם חושב שאינו מקיים מצוות".

עיין עוד בתשובה: "בחורי ישיבה והשכלה כללית".

בברכה

דעת – אמת