ראשית כל, יש להבחין בין שפה למערכת כתב. שפה ניתן לדבר או לכתוב, ואילו מערכת כתב היא מערכת של סמלים גרפיים המשמשים לכתיבה של שפה נתונה. מבחינה עקרונית, כל שפה יכולה להיכתב באמצעות כל מערכת כתב נתונה. למשל, יידיש התחילה את חייה כניב גרמני שנכתב באותיות עבריות – והנורמות המקובלות של הכתיב העברי שונו כדי שניתן יהיה לכתוב מילים גרמניות בצורה מובנת. (ברור, כי יידיש החילה מראשיתה מספר גדול יחסית של מילים עבריות, ואלה המשיכו להיכתב בכתיב העברי המקובל; כמו כן, עם הזמן נוספו לאוצר המילים של יידיש הרבה מילים ממקור סלאבי – אבל מבחינת תורת ההגה, תורת הצורות, התחביר, ואף רוב רובו של אוצר המילים, יידיש מסווגת בבירור כחלק מקבוצת השפות הגרמניות.) דוגמא רלוונטית יותר לשאלתך: לאחרונה, פרופ' ריצ'ארד שטיינר מ"ישיבה יוניברסיטי" הציע שקבוצת טקסטים מצריים מהמאה ה-24 לפנה"ס (כתבי הפירמידות) מכילה לחשים מאגיים בניב כנעני כלשהו – כנראה בניב של גבל, כיום ג'בייל בחוף לבנון. (ההצעה הזאת הועלתה בהרצאה בפני האקדמיה ללשון העברית; לנוסח העברי של ההרצאה ראה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/PDF/steiner.pdf; לדיון נוסף באנגלית ראה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/PDF/addendum.pdf). אם שטיינר צודק, אזי יש לפנינו משפטים שלמים בניב כנעני, הקרוב לעברית, שנכתבו בכתב ההיירוגליפי המצרי, זמן רב לפני שהיה בנמצא אלפבית כנעני כלשהו.

לגבי תאריך הופעתו של האלפבית אשר שימש לכתיבה בשפות הכנעניות, נראה שהוא הומצא מתישהו בראשית האלף השני לפנה"ס, והכתובות הראשונות באלפבית כזה הן כנראה הכתובות מוואדי אל-הול במצרים (סביב 1800 לפנה"ס, אם כי התאריך אינו בטוח). הקבוצה הנרחבת ביותר של כתובות אלפביתיות בשפה כנענית כלשהי היא כנראה הכתובות מצראבית אל-ח'אדים במערב חצי-האי סיני (סביב 1500 לפנה"ס). אולם, יש לציין כי שתי הקבוצות של כתובות אינן מפוענחות עדיין לגמרי (ראה http://en.wikipedia.org/wiki/Middle_Bronze_Age_alphabets). מכל מקום, ברור שהאלפבית של הכתובות מצראבית אל-ח'אדים מכיל יותר מ-22 אותיות; מספר האותיות השונות המופיעות בכתובות הוא לפחות 23, וכמה אותיות נוספות נכללו כנראה באלפבית של השפה בה כתבו את הכתובות הללו אך אינן מופיעות במקרה בכתובות הידועות (למשל, האותיות ז ו-ט, המתועדות בכתובות כנעניות מאוחרות יותר מהאלף השני לפנה"ס). למעשה, אין בכך שום פלא, היות ומלאי העיצורים השמי המקורי הכיל 29 עיצורים, אשר 28 מהם השתמרו בערבית הקלאסית וכל ה-29 צוינו באותיות נפרדות באלפבית של הכתובות הדרום-ערביות העתיקות (שזמנן הוא מ-800 לפנה"ס עד 500 לספירה בערך). כמו כן יש לציין את האלפבית בכתב יתדות, שהיה נהוג בעיר העתיקה אוגרית (בחוף הסורי, צפונית לעיר המודרנית לטקיה); האלפבית האוגריתית הכיל 30 אותיות אשר ציינו 27 עיצורים שונים.

מתי הופיע האלפבית בן 22 אותיות, כמו זה המשמש בעברית (וכן שימש בבפיניקית, ארמית, מואבית, וכו')? יש עדויות לקיומו של אלפבית כזה במאות ה-13-12 לפנה"ס. (אין צורך לומר שצורת האותיות באלפבית הזה – למעשה, בשני סוגי אלפבית, שאחד מהם נכתב בכתב יתדות – הייתה שונה למדי מצורת האותיות שבהן נכתבת כיום מגילת ספר תורה; אך זהו כבר עניין אחר.) אולם, יש כאן נקודה שחשוב לציין. סביר להניח שהצימצום של מספר אותיות האלפבית התרחש בקרב דוברי שפה כלשהי שבה אירע צימצום של מספר העיצורים השונים על-ידי מיזוג של כמה עיצורים מקוריים לעיצור אחד (מיזוג של עיצורים הוא תופעה מוכרת היטב בשפות שונות; למשל, בהגייה של העברית המודרנית, העיצורים שצוינו מלכתחילה על-ידי האותיות ט ו-ת התאחדו למעשה לעיצור אחד t, אף על פי שהכתב משמר עדיין את ההבחנה בין ט ל-ת). במילים אחרות, האנשים שהשתמשו לראשונה באלפבית בן 22 אותיות היו האנשים שבשפתם היו רק 22 עיצורים שונים. ומנגד, לאור הידוע כיום על תורת ההגה של העברית בתקופת המקרא (בעצם, עד לפני 200 לפסה"נ בערך), ברור שהיו בה לפחות 25 עיצורים שונים, כאשר לפחות שלוש אותיות ציינו כל אחת זוג של עיצורים שונים. האות ח ציינה את העיצור הגרוני ח (כמו בשמה הערבי של העיר חאמה בסוריה – היא העיר העתיקה חמת) ואת העיצור הווילוני ח' (כמו בשמו הערבי של נהר החבור, אחד מיובלי הפרת – ח'אבור); האות ע ציינה את העיצור הגרוני ע (כמו בשמה הערבי של בירת ממלכת הירדן: עמאן) ואת העיצור הווילוני ע' (כמו בשמה הערבי של העיר עזה: ע'זה); והאות ש ציינה את העיצור שׁ (כמו במילה האנגלית shoe) ועוד עיצור נוסף, אשר שיחזור הגייתו המקורית הוא שאלה קצת מורכבת ואשר מצוין בנוסח המסורה בתור שׂין – כלומר, האות ש עם נקודה מעל החלק העליון השמאלי שלה. יש עדויות, בעיקר משמותיהן של אותיות האלפבית במסורת העברית, לכך שהאלפבית בן 22 אותיות נשאל על-ידי דוברי העברית מדוברי שפה כנענית כלשהי שחיו בעיקר לאורך החוף המזרחי של הים התיכון – כנראה מדוברי השפה המכונה כיום פיניקית. (מבחינה בלשנית, הן הפיניקית והן העברית מסווגות כשפות כנעניות – להבדיל מהארמית – אבל לכך אין קשר ישיר לשאלת מוצאו של האלפבית העברי.)

מתי יכלה להתרחש שאילת האלפבית על-ידי בני ישראל מהפיניקים? זוהי שאלה מורכבת, ונראה שגם אחרי השאילה הראשונית, בני ישראל המשיכו לחקות את השינויים בצורת האותיות שהתרחשו בכתב הפיניקי. בכל מקרה, הכתובות הקדומות ביותר המשתמשות באלפבית בן 22 אותיות, אשר התגלו באתרים שניתן לזהותם במידה רבה של סבירות כאתרים ישראליים, מתוארכות למאה ה-12 לפנה"ס. אולם, מה שחשוב עוד יותר מהתאריך של כתובת זו או אחרת הוא השיקול של סמיכות גיאוגרפית: בני ישראל יכלו לשאול את האלפבית מתושבי החוף המזרחי של הים התיכון רק אחרי שהתיישבו בארץ המובטחת ממערב לנהר הירדן, לא כאשר הם נדדו במדבר סיני ובמדברות עבר-הירדן המזרחי – התקופה אליה מיוחסת כתיבת התורה במסורת היהודית.

בנוסף לכך, הטקסט העברי הראשון בעל היקף ניכר (היינו, היקף העולה על כמה מילים ספורות) הידוע כיום הוא אולי לוח גזר, המתוארך למאה ה-10 לפנה"ס; וגם בנוגע לטקסט הזה, לא לגמרי ברור אם זהו אכן טקסט עברי. הטקסטים הראשונים שנכתבו בוודאות בעברית, והיקפם עולה על כמה מילים ספורות, הן הכתובות מכונתילת עג'רוד שבמזרח סיני, המתוארכות סביב 800 לפנה"ס. מובן, שהתגליות הארכיאולוגיות מכילות רק חלק זעום מכלל הטקסטים שנכתבו בעת העתיקה – ובמיוחד בישראל ובארצות הסמוכות לה, שם טקסטים נכתבו בדרך כלל על חומרים מתכלים. אולם, לאור מה שידוע כיום, לא סביר שטקסטים נרחבים כמו ספרי החומש נכתבו לפני המאות ה-8-7 לפנה"ס.

כמו כן, יש לציין שהכתיב של התורה בנוסח המסורה הוא סוג של כתיב שהתפתח לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. בכתובות עבריות מתקופת הבית הראשון (המאות ה-10-6 לפנה"ס), יש נטייה ברורה להרחבת השימוש באמות הקריאה – השימוש באותיות ה, ו, י לציון של תנועות ולא של עיצורים. ואילו נוסח המסורה של התורה משתמש באמות קריאה הרבה יותר מאשר אפילו הכתובות מסוף תקופת הבית הראשון.

להתפתחות האלפבית העברי, וסוגי האלפבית שקדמו לו, ראה:

י' נוה, ראשית תולדותיו של האלפבית: מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית-מערבית (ירושלים תשמ"ט)

B. Sass, The Genesis of the Alphabet and Its Development in the Second Millennium B.C. (Wiesbaden 1988)

להתפתחות הכתיב בכתובות העבריות בתקופת הבית הראשון ולהשוואה עם הכתיב של נוסח המסורה, ראה:

F. M. Cross and D. N. Freedman, Early Hebrew Orthography: A Study of the Epigraphic Evidence (Baltimore 1952)

D. N. Freedman, A. D. Forbes and F. I. Andersen, Studies in Hebrew and Aramaic Orthography (Winona Lake, Indiana 1992)

Z. Zevit, Matres Lectionis in Ancient Hebrew Epigraphs (Cambridge, Mass. 1980)

בברכה,