גדי
לפני שאשיב על שאלתך באופן מסודר אעמיד אותך על טעותך בציונך את סאטמר בהקשר זה (הנובעת מריבוי כתות ותתי כתות ותתי תתי כתות בתוך הזרמים החרדיים): העדה החרדית הירושלמית (אלה שמספקים חותמת השגחת כשרות בד"ץ, הנפוצה והמקובלת על כל הזרמים), כוללת בתוכה את חסידות סאטמר, נטורי קרתא והחרדים הירושלמים השייכים לעדה זו. לימים חלה התפלגות של הקבוצה המכנה עצמה "נטורי קרתא", בהנהגת ר' חיים קצנלבוגן, שדוגלת בשלטון פלשתיני בארץ ופועלת באופן יזום לשם כך. ולכן נפגשה עם יאסר ערפת ובימינו עם נשיא אירן. יתר העדה החרדית – סאטמר והירושלמים מתנגדים לפלג זה ויצאו במחאה נגדם בזו הלשון: "עושים מעשי טרוף ללכת שלובי זרוע עם הערביים ולתת הודאה ואישור לשופכי דמם של היהודים".
ועכשיו לשאלתך: ההגדרות – טוב , רע, קיצוני ומתון הינם הגדרות והערכות סוביקטיביות של האדם המשקפות למעשה את "האקסיומה הערכית" של המעריך והמגדיר. אותה התנהגות אותו מעשה יתפרשו ויוגדרו באופן קוטבי וקיצוני בין אנשים בעלי בסיס ערכי שונה. ראה לדוגמה את מעשה פנחס שדקר והרג את נשיא שבט שמעון והאישה המדינית, שנאפו בפני הציבור, המתואר בתורה כך:
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה" (במדבר, כה; 7).
מאמיני הדת שהאקסיומה הערכית שלהם הוא כבוד האלוהים וחירותו, יגדירו מעשה זה כגבורה ומסירות נפש עילאית הראויה לפרס ועיטור כבוד (וכך אכן נעשה – פנחס קיבל שידרוג בעבודת המקדש). ואילו אנשים שערכם הבסיסי הוא כבוד האדם וחירותו, ידונו את פנחס כרוצח מטורף הראוי שיסיים חייו מאחורי סורג ובריח.
עכשיו כדי ל"הבין" את מעשה הטירוף של החרדים מהפלג של "הנטורי קרתא" עלינו להבין תחילה את "האקסיומה הערכית" שלהם ומתוכה תבין את הרציונל של התנהגותם הנפשעת והמקוממת.
נתחיל מהאידיאל האמוני הבסיסי המקובל על כל הזרמים החרדים והדתיים ונגלגל תשובתינו עד דעתם של נטורי קרתא להראותך שאין בינם לבין יתר החרדים אלא שינוי טקטי פרגמטי בלבד.
הכל (אנשי הדת) מודים שתכלית קיומו של האדם לעבוד את האלוהים וללא זה אין ערך לחיים כלל ועיקר וטוב היה שלא נברא משנברא כדברי הנביא ירמיהו:
כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי (קיום תורה ומצוות) יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי " ירמיהו , לג ; 25).
מערך זה, של תכלית טוטלית למען האלוהים, נובע בהכרח הרצון לעקור את הכופרים והמינים (אלה שדוגלים בתכלית קיומו של האדם למען האדם ובאחריותו של האדם) וכולם (כל הזרמים הדתיים) מתפללים שלוש פעמים ביום: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" וסוברים: "כשם ששמחה לפני המקום (אלוהים) בקיומן של צדיקים כך שמחה לפני המקום באבדן של רשעים שנאמר: 'ובאבוד רשעים רינה'" (תוספתא , סנהדרין, פרק יד, הלכה י).
דבר נוסף, המשותף לאנשי הדת היהודית, שארץ ישראל כמקום גיאוגרפי יש לה יחס מועדף מטעמו של אלוהים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים, יא; 12).
החוט המשולש של: תורה (תכלית האדם), עם ישראל (ללא רשעים וכופרים) וארץ ישראל – הינם בסיס רעיוני המשותף לרוב זרמי הדת – היהודית והתפלגותם נובעת בהתמודדות שימור המטרה אל מול המציאות ונוהג העולם שעל-פי רוב אינו מתישר עם האידאל האמוני-משיחי שלהם. אירועים מכוננים ודרמטיים שההנהגה הדתית הייתה צריכה להתמודד איתם, ארבעה הם :
1.תנועת הנאורות (ביהדות זו תנועת ההשכלה).
2.התעוררות לאומית-חילונית-ציונית.
3. השואה.
4. והקמת מדינת ישראל.
שהם למעשה אחד: חילוניות – בהגדרתה המודרנית – תנועה שלקחה על עצמה את אחריות חייה ללא תלות בגורם על-טבעי (אלוהים).
אירועים אלה הם שגרמו להתפצלות הדת- היהודית לכתות ותתי כתות ותתי תתי כתות עד לכדי מאבקים חריפים המלווים בשנאה יוקדת, של כת אחת את רעותה, התואמת את התפרצות הרגש של אנשי האמונה, על אף הבסיס האמוני המשותף כפי שהסברתי לעיל.
לא נעסוק בתשובה זו בהתפצלות של הפלגים הדתיים שנבעו בשוני הדרך לתגובתם לתנועת ההשכלה, לתכנים החינוכיים שרצו "המשכילים" להאיר בקרב ה"חיידרים" במאה ה- 19. אלא נעסוק בתגובה לתנועה הציונית לקראת מדינה ולאחר קום המדינה כשבתווך התרחשה השואה המצמררת והמזוויעה.
שים לב היטב שהציבור הדתי למעשה אינו יוזם פעולה אלא דוגל הוא בשמרנות גלותית המבקשת לשמר את העדה היהודית על-פי צביונה ואורחות חייה במשך 2000 שנות פזורה וגלות. וכל השינויים בתפיסת עולמם הם שינויים הנובעים ממציאות משתנה בסביבתם – כשלנגד עיניהם עומדת המטרה הנכספת : שמירת קיום תורה ומצוות עד בוא משיח צדקם.
ההתפלגויות המרכזיות שנוצרו כתגובה שלושה הם: 1. אגודת ישראל (חסידים וליטאים). 2. המזרחי (דתיים לאומיים). 3. העדה החרדית בירושלים (סאטמר, נטורי קרתא והירושלמים של הישוב הישן).
שלושה זרמים מרכזיים אלה התפצלו לפלגים ולפלגי פלגים (ועוד ידם נטויה להתפלגויות נוספות בהתאם לשינויי הזמן והמקום) עד שאפשר למלא מדף ספרים כדי להכילם.
לכן נתמקד בזרם (כת) של העדה החרדית בירושלים (סאטמר, נטורי קרתא והירושלמים של הישוב הישן): הם למעשה אנטי אגודת ישראל, אנטי דתיים לאומים ואין צריך לומר אנטי ציוניים.
כמובן שאת השקפת עולמם הם יונקים מארון הספרים היהודי, כך למשל השם "נטורי קרתא" בא מתלמוד ירושלמי המספר: רבי יהודה הנשיא ביקש להקים מערכת חינוך מסודרת בקהילות היהודיות. הלכו תלמידיו מעיירה לעיירה וביקשו את "נטורי קרתא" [שומרי העיר] כשהתושבים הציעו להם את החיילים השומרים הם דחו אותם בטענה שאין הם שומרי העיר אלא מחריבי העיר. ומי הם שומרי העיר? אלה מלמדי תינוקות של בית רבן שנאמר: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו" (ירושלמי חגיגה פ"א דף עו).
הרי לך מקור ליחס העוין את צה"ל ומדינת ישראל המודרנית- כמחריבי הארץ.
אחד ממנהיגי כת זו, הרב עמרם בלוי, סובר שעל החרדים לדבר ה' לשנוא את הרע, לשנוא את הציונים כפי שציוותה התורה לשנוא את הכופרים והמדיחים.
[במאמר מוסגר, גם רב מישיבת הסדר (דתי-לאומי) דוגל בכך: הרב משה צוריאל מורה ומחנך בישיבת הסדר בראשון לציון כתב כך: ובכן, יש להתייחס לאפיקורסים ומינים והמחטיאים את הרבים כאילו היו בעלי מחלות מידבקות המפיצים רעל וארס בחברה].
הרבי מסאטמר, הרב יואל טייטלבום ז"ל (ניצל מן השואה בזכות רכבת ההצלה של ד"ר קסטנר) החציף וטען שהשואה באה כעונש לתנועה הציונית: "בדורינו זה אין צריך לחפש ולבקש במטמונים את העוון שהביא עלינו את הצרה הזאת (השואה)…המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו (להקים מדינה יהודית)". הרי לך מקים ומייסד סאטמר עושה קישור בין השואה לתנועה הציונית. וקישור זה נובע מהבנתו את תכלית קיומו של העם היהודי למען שמירת התורה. כדי לחדד טיעון זה אומר הרבי מסאטמר, שאף בר-כוכבא נכלל במביאים שואה ליהדות; בר – כוכבא שמרד ברומאים לשם ריבונות עצמאית (כדרך הציונות) גרם לכך שהרומאים הרגו מספר רב של יהודים. [שים לב שמרד בר – כוכבא, שרבי עקיבא סבר שהוא המשיח, חלק מהציונים התיחסו אליו כמעשה גבורה (וכך לומדים זאת בבית – הספר), ואילו הרב מסאטמר מתיחס אליו כמעשה פשע נורא שגרם להרג יהודים- הנה אותו מעשה אותו מרד האחד חושב שהוא גבורה והשני מעשה נפשע – הכל על-פי השקפת המתבונן] .
מתוך השקפה היונקת מארון הספרים היהודי, מדיניותם של העדה החרדית להחזיר עטרה ליושנה – למצב אידיאלי טרום ביאת המשיח – הגלות. הם מהווים אופוזיציה לוחמת נגד מדינת ישראל הדוחקת את קץ הגאולה על ידי אנשי בליעל כופרים ומומרים, שחרדים (כמו אגודת ישראל) נותנת להם יד. ולכן אינם שולחים נציגים לכנסת, ואינם משתתפים בבחירות.
לימים התפלגה מהם כת נוספת ( המכנים עצמם כנטורי קרתא) הדוגלת בשיתוף פעולה יזום עם הפלשתינים, בכדי להביא לשלטונם בארץ ישראל ובכך נבוא למצב "הראוי והטוב", מבחינתם, שלטון זר שאינו דוחק את הקץ כמעשה הציונים. וכל מדינה זרה שתתעורר ותגרום להחזרת המצב של היהודים לגלות הרי ראוי לתמוך ולסייע בעדו. לכן הם נפגשו עם עראפת, החיזבאלה ונשיא אירן.
הם למעשה אינם מכחישי שואה, אלא מתנגדים לניצול השואה למטרות ציוניות ובעיקר רצונם להשיב את השלטון הזר הפלשתיני, שלדעתם איראן יכולה לתרום לכך.
מבחינתם, פגישתם עם אויבי "הציונות" תקרב את האידאל הדתי המושלם לפני ביאת המשיח – יהודים חסרי מדינה.
יתכן (לא קראתי מאמרים מטעמם) שהם מביאים סיוע ממקורות תלמודיים ללגיטימיות של שיתוף פעולה עם שלטון זר, כפי שמספרת אגדה תלמודית על מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. אגדה תלמודית (גיטין נו ע"א-ע"ב) מספרת: כשצרו הרומאים על ירושלים, התגברה ההתנגדות מצד היהודים המורדים (שרצו ריבונות יהודית על ירושלים ויהודה) והם החליטו להמשיך את המאבק נגד השלטון הרומי אף שהיה חסר סיכוי. המורדים הקיפו את ירושלים שלא יצאו ממנה יהודים ויכנעו לרומאים. רבן יוחנן בן זכאי מנהיג הפרושים (מהכת השייכת לחכמי התורה שבעל פה) החליט לצאת מירושלים בעורמה, עשה עצמו מת ויצא את ירושלים לפגוש את הנציב הרומי, להביע לפניו את כניעתו וקבלתו את השלטון הרומי, בניגוד לשאר הזרמים היהודים שרצו בעצמאות יהודית. עוד ביקש, רבן יוחנן בן זכאי, מהנציב הרומי שיחוס על: "יבנה וחכמיה" ועל משפחת רבן גמליאל. עד כאן האגדה התלמודית שבעיני הציבור המאמין אלה דברים שיש לאמצם וללמוד מהם, כדברי אלוהים חיים.
ומה ניתן ללמוד ממעשיו של רבן יוחנן בן זכאי?
1. שאין חשיבות לעצמאות מדינית אלא ללימוד התורה ושמירת המצוות בלבד.
2. שמותר לחבור לשלטון זר הרוצה לשלוט בארץ ישראל.
3. רבן יוחנן בן זכאי לא ביקש מהנציב הרומי שיחוס על כל היהודים בעיר אלא רק על יבנה וחכמיה ומשפחת רבן גמליאל.
לא צריך הרבה דמיון כדי להשוות את מעשה רבן יוחנן בן זכאי למעשה החרדים שניפגשו עם נשיא אירן. נכון שיש הבדל ביחסי הכוחות ביננו היום לאויבנו לבין היהודים לפני החורבן עם האימפריה הרומית, אך זה לא מונע ללמוד ממנו את מעשה הבגידה ביהודים הרוצים בעצמאותם המדינית.
המעוניין להרחיב ולהעמיק בנושא זה יעיין במאמרנו "העם היהודי הוא העם הנבחר" וכן בתקציר ספר שכתב תלמיד חכם מישיבת ליקווד בארצות הברית "החרדים בעידן הגלות הדמוקרטית", ובספרו של פרופ' אביעזר רביצקי (בתקווה שיחלים מפציעתו הקשה): "הקץ המגולה ומדינת היהודים".
בברכה
דעת – אמת
העדה החרדית כוללת: סאטמר, דושינסקי, תולדות אהרון, תולדות אברהם יצחק, משכנות הרועים, בריסק, קבוצת הירושלמים הליטאיים (פרושים), כמה מחסידות ברסלב (רב יעקב מאיר שכטר), לבוב, ספינקא ועוד כמה קבוצות בודדות שקשורים באופן חלקי.
דניאל ואן דלן