מיכל שלום.

אני אחת מאלה שאיבדו את בתם לטובת הפנאטיות. היא גדלה בבית ליברלי, שהטיף לכיבוד אדם באשר הוא.

הצבענו למר"צ (גם היא) לא בגלל הדעות המדיניות, אלא בגלל העדיפויות החברתיות והאנושיות שלהם.

לפני הכל, הרשי לי לחלוק על המשפט "…במדינת ישראל, עלינו לכבד את חוקיה, וזה כולל גם את חופש הדת וחופש הביטוי."

המכתב שלך מעלה בי ספקות אם אכן הוא אמיתי, ואחת מהן שואלת : "איפה חיית בשנים האחרונות?" לכבד את חוקיה? לכבד את חופש הדת והביטוי? סליחה, הרי כל המצב המתוח הזה בין חילונים לחרדים נגרם בגלל אי כיבוד חוקי המדינה. הרי בגלל חופש הדת והביטוי יש שבר בינינו. זוכרת את חוק "לא תרצח"? נכון שגם חילונים מכירים את הקונץ הזה, אבל אף אחד לא זוכר מכובדים חילונים מתירים את דמו של אחר. ואת "כבד את אביך ואת אמך" זוכרת? נכון שהחרדים טוענים שזה בעדיפות ראשונה? כן, גם אני שמעתי את הלוקש הזה שניסו לדחוף לי. אבל בשטח מסבירים לילדים המבולבלים (ולא חשוב בני כמה הם, כי הם מחפשים דת/גורו/סמים – כשהם מבולבלים) – כי עדיף להם להפרד ולהתרחק מההורים המופקרים. ואם לא די, הרי שאי אפשר לקיים משפחה כמו שאנו מכירים אותה עם ילדים שלא באים להתארח, לחגים ואפילו אין על מה לדבר אתם.

אני עברתי את זה. נערה יפיפיה, מוכשרת מאוד, שטיילה בכל העולם (המוקצה) וספגה תרבות – הלכה לאיבוד. היום חייה עלובים. לפחות כך זה נראה מבחוץ. אני בטוחה שעולמה הפנימי עשיר, אבל עדיין היא נראית אומללה. במפעל שבו למדה את מצוות עשי ואל תעשי, הן קראו אחת לשניה "צדקת". לא הבנתי מה הצדקנות הזאת, משום שהסכנה האנושית הגדולה ביותר היא הצדקנות. אנשים שפועלים מתוך אמונה עמוקה בצדקתם – הם האסון הגדול שלנו (ראי האיסלם הקיצוני, מסעי הצלב, שריפת "מכשפות" ועוד ועוד). לפי השקפתי, אני הצדקת. אני זאת שמקדישה שנים מחיי למען רווחתם של אחרים. זאת הצדקה האמיתית. תחרות "מי תלד יותר ילדים" – זה עלוב בעיני. אחת הסיבות היא, כי אני זאת שמפרנסת אותם. אני גם זאת שאיבדה את ארוסה במלחמה לטובת המדינה שגם את חיה בה. ויותר מזה. הילדים שלי סיכנו את חייהם כדי ללוות את ילדי הפנאטים לחוגים. זה לפני שהילדים הקטנים זרקו עליהם אבנים. אבל זה סתאאאאאאאאם. זה כבר לא קשור לדת. במקרה רק כל הפנאטים שגרים בשטחים הם חרדים. ומדוע, אם כך, ללדת המונים? האם הילדים יגדלו להיות אנשים שתורמים לחברה? מדענים שיצילו מליונים ממחלות? כלכלנים שיניעו את גלגלי הצריכה? רופאים שיביאו מזור לאומללים בארצות נחשלות? אמנים שיעלו חיוך על פני ילדים רכים? – לא ממש. הם ישכפלו את הוריהם. ילמדו תורה. זה נפלא, אבל לא רק. זה לא מספיק. אדם צריך לתרום לחברה בה הוא חי, ולא רק לפזר לרוח פסוקים.

אנו כועסים. בעיקר על עצמנו שהרשנו למצב הנוכחי להגיע למה שהגיע. שאפשרנו לחרדים ללמוד (על חשבוננו, כי הרי לא לוקחים מסים ממי שיש לו 10 ילדים ויותר), בשעה שאנו שילמנו במיטב כספנו למען חינוך ילדנו. אנו כועסים על השנים בהן לא ישנו בלילה בדאגה לבנים שהתייצבו לקריאת צה"ל. אנו הכי כועסים כשזה קורה לנו. בבית שלנו. ואז אנו גם מאוד עצובים. מאוד מאוד עצובים.

– חני.

שלום מיכל

אני שמח על מיכתבך ומברך על הרצון הכן להבין .כאב של אחד הנערים אנסה לפרט את ההתנהלות ,ואנסה גם לקצר (ככל שניתן) ובכן , מישפחתנו היא מישפחה חילונית , הגאה ביהדותה. ילדינו עלו לתורה בבר המיצוה, הרמנו מרחוק תרומות לבתי כנסת . הקפדנו לבקר בבתי כנסת במקומות רבים בחו"ל ,ותמיד השארנו שם תרומה (יותר למען ההרגשה שלנו כיהודים ) כשילדינו היו קטנים הקפדנו לערוך קידוש בערבי שבת , בכדי לתת להם רקע וערכים יהודים , ועוד כהנה וכהנה,

לפני כ- 3 שנים החל צעיר בנינו , להסתגר עם עצמו ,להפסיק לשתף אותנו בחויותיו, להתבודד בחדרו ולשוחח בטלפון עם חברים בקודים ובליחשושים ,רק שלא נבין ונדע. התחלנו לדאוג לילד ,לשאול אותו אם הכל בסדר , ולא סיפר לנו מאומה.

התהליך הסודי היה אפוף מיסתורין ונימשך להערכתנו כשנה וחצי,בהם לא ידענו דבר וחצי דבר. רק דאגנו מאד לנער שהולך ודועך מול עינינו, בשלבים האלה הוא אף ניתק קשר מחברתו האהובה (3 שנות חברות ), בכה עם הרבה דמעות , משך הרבה לילות ,אך סיפר לנו כי מסיבות שלו הוא חייב היה לעשות זאת וחבריו החדשים אמרו לו שהוא אכן "גבר אמיתי " . אגב בכל אותה תקופה הוא סרב לאמר לנו מי הם חבריו והקפיד על מידור מוחלט. חשאיות ממש מוחלטת.

הילד התגייס לצבא ואחרי זמן קצר לאחר מכן הודיע לנו כי הוא החליט לכבד את השבת., וכחודש אחרי זה הוא ארז תיק, לקח את האוטו שקנינו לו קודם לכן ונעלם מהבית בחשכת ליל, לא אלאה אותך בסיפורים על מה שעבר עלינו ,על מיספר הדליים שבהם אפשר היה למלא את דמעותינו, על לילות ארוכים ללא שינה, על חרדות ודאגה לילד. אינני יודע ,גבירתי אם את אם לילדים, אבל נסי קצת לדמיין את תחושת את שעבר על ההורים ויתר בני המישפחה,,,,,

ניסינו בכל כוחנו לאתר אותו ולאחר כחודש נודע לנו כי הוא מיתגורר אצל מישפחת גרוס , ברח' מיפרץ שלמה 52 בחולון, והוא חבר לבחור בשם מוטי גרוס (בן של המישפחה ). כמו כן הבנו שהרב שלו הוא הרב שאול פיינה מבית הכנסת חב"ד בחולון. נסעתי עם עוד חבר לפגוש את הרב , כשאני מצוייד בתמונה של הנער,בני היקר . סיפרנו לרב את מצוקתנו , את מצבה הנפשי הקשה של האמא, אשתי , והבהרנו לו כי אין אנו אנטי דתיים ונאפשר לנער חופש פולחן בבית (מבלי לפגוע באורח החיים החילוני בבתינו ). הרב פיינה גילגל עיניים לשמים, גילה "המון הבנה " ,לחש לנו ,שלא ישמעו חלילה ,כי הוא מקוה שהנער לא אצל הרב מוגרבי , כי אלה לדבריו "ממש פושעים " .וכמובן הוא "לא פגש מעולם את הילד ,אך מבטיח להודיע לנו אם יראה את הילד". השארנו לו תמונה ועזבנו,,, לימים הסתבר כי כל אותה עת,לפני המיפגש עם הרב וגם אחריו, הבן שלי ניפגש עם הרב פיינה מדי יום ביומו,,,

סבתא של הנער , גברת זקנה ומופלאה, שהלכה לעולמה לפני מיספר חודשים , היתה עד אז מאד אהובה על הנער .הסבתא התקשרה אליו לנייד שהיה בידו , והפצירה בו לחזור לביתו, להוריו . הילד ניתק עימה קשר מיד ומאז ועד יום מותה , משך 3 שנים,הוא התעלם מקיומה. (אינני בטוח איזה מרכיב היה לשברון הלב במותה, אך אין לנו ספק ההוא תרם לא מעט.)

יש לציין גם כי בכל אותו הזמן ,היה לנער טלפון נייד שאנו המשכנו לממן את השיחות שלו מתוך תיקוה ,,, לאחר מספר חודשים , התקשרה אחותי, דודתו האהובה של הנער לגב' עליזה גרוס ,שאצלה התאכסן הנער משך כל אותה תקופה, והביעה תמיהה על כך שאין הגב' הנכבדה מוצאת לנכון ליצור קשר עם הורי הילד, דיברה אליה כאם אל אם . הגב' גרוס מלמלה מספר דברים על שהיא שכחה וכו' אך עומדת להתקשר להורים, (ומאז ועד היום חלפו שנתיים, ועדיין לא עשתה זאת תארי לך ,8 חודשים הנער היה אצלה כ"אורח" והיא לא מצאה לנכון להרגיע את הוריו המוטרפים מרב דאגה.

אז היה לנו רב אחד ,מאד לא הגון ,היתה לנו אמא אחת, מנוולת אמיתית …..ואם בהמשך תביעי רצון ,תוכלי לקבל דוגמאות רבות נוספות, האחת קשה והזויה יותר מרעותה.

ובכן ,רק נגעתי בקצה קצהו של קרחון, ומכאן אקצר מאד.

אחרי 8 חודשים של העלמות מהבית וניתוק הפגנתי של קשר חזר בני הביתה לתקופה קצרה. שוב סודיות ,שוב העלמויות מסתוריות מבית ,סירוב לאכול בבית בטענה שהבית לא כשר . אציין בהקשר זה, כי לדרישתו, קנינו לו סכו"ם וסירים שישמשו רק אותו, הקצבנו לו מקרר נוסף שנמצא במירפסת שיהיה רק לצרכיו , הודעתי לו כי אני מוכן להסיע אותו מתי שירצה , לאן שירצה ,בכדי לרכוש מזון כשר ע"פ אמונתו,מזון מוכן מקיטרינג חרדי או מוצרי מזול להכנה ,וכמובן גם לשלם עבור זאת. גם הצעתי לא נענתה ( " אני רוצה לחשוב" ) הכל נעשה בכדי להתריס. בכל פעם שניראה כי ההגיון אצלו נוטה לגבור ,נימצא כנראה רב נחמד שהסביר לו כי זה לא מספיק וצריך יותר,,,,עד שלפני כ-5 חודשים נעלם שוב מהבית.

ואם את חושבת , כנראה, כי בני הוא ילד חריג, הרי אמהר לציין כי לא הופתענו כלל לגלות ,ממיפגש עם הורים אחרים על התנהגות זהה כמעט לחלוטין גם של ילדיהם .

אוכל גם לספר לך על דרישה של בני, כתנאי וכהסכמה שלו להפגש עם רב מסויים בחולון, שאפקיד בידו מיכתב התחיבות ,לקבל כל פסיקה של הרב ,תהיה אשר תהיה.(הוא גם דרש ש " המיכתב חייב להיות חתום "בחתימת ידי) .גם כאשר עשיתי כרצונו ,והפקדתי מיכתב חתום כדין הוא התחמק מלהיפגש עם הרב,

לי אין ספק כי מעשיו של בני הם פרי הנחיות מדוקדקות שהוא קיבל .בכל פעם שביקש שהות ל"חשוב" ,היה ברור לןי כי הוא הולך לקבל הנחיות. ואם לא ניתמם ,גבירתי, בעולם שהוא נימצא בו, הנחיות מסוג זה נותנים רבנים בלבד (ולא אחרים )

אני תקוה גבירתי, כי קיבלת נגיעה ,קלה שבקלות, לרקע ממנו צמחה זעקתנו.

אני מניח שאת גרה בקרית שרת או הסביבה, ואם תהיה סקרנית ותרצי להרחיב היריעה, אשמח לעסוק זאת בין אם זה בהתכתבות או בפגישה ישירה

בברכה

אבא מוחה

שלום מיכל,

אני אם לילדה שהוחזרה בתשובה. לה זה קרה כשהיתה בת 17 וחצי. בדיוק בזמן הנכון מבחינת המחזירים.

אפשר להתרשם שהכותבת אינה אם. כי אם שגוזלה נלקח ממנה, לא יכולה להירגע ולא יכולה שלא לחוש אובדן.

הבת שלי לא הלכה למועדונים ולא שתתה אלכוהול. היא היתה תלמידה מצטיינת, ילדה חמה ואוהבת.

ילדה בגיל הזה לא יכולה ולא בשלה לעשות מהפכות.

הקרע הוא אמיתי ולא ניתן לאיחוי. גם הורים שכביכול קיבלו את דרכו החדשה של הילד שלהם מאבדים אותו.

איזה הסבר יש לכך שמצד אחד החליטו (על פי הבנתך) החוזרים בתשובה על דרך חיים חדשה, אך מצד שני הם נתמכים על ידי הוריהם (על זה אינם מוותרים). מי שעשה מהפכה שידע לקחת אחריות עד הסוף, כולל הכל.

בכל יום אני מתעוררת בתקווה שהכל היה חלום. אני כועסת ורוצה לזעוק. אסור לעשות מה שהחוזרים בתשובה עושים. קרע במשפחות זה לא מה שאלוהים היה רוצה ואני בטוחה שלא לכך התכוון.

כאשר אני נפגשת עם הבת שלי אני רואה ילדה כבוייה, ילדה אפורה. אני יודעת שכאשר למישהו טוב הדבר קורן החוצה ואי אפשר לפספס ואני כל כך רוצה שיחזור לה האור.

התחושה היא תחושה של אובדן. יש לך ילד אבל אין לך. אני לא יכולה אפילו לומר למה הדבר דומה, כי זה אינו דומה לשום דבר.

זה מסוג הדברים שעד שאינך עובר אותם, אינך יכול להבין אותם.

זהו אפילו לא קצהו של מזלג.

לילית

למיכל

מכתבך מאוד מתריס ומרגיז. את יודעת מה אומרים? 'השבע אינו מבין את הרעב'! אני אנסה להסביר בקצרה. לפי מכתבך אני מסיקה שאינך אם,כי אילו היית לא היית כותבת בסגנון כזה.לידיעתך, לא כל הילדים החילוניים שותים אלכוהול ו"מתהוללים"במסיבות ימים כלילות. בני שאותו גידלתי, דאגתי, חינכתי לערכים ,תרבות, כיבוד האדם באשר הוא אדם ,יום אחד חדל לעשות כך, ולמה? תקראי את מה שהאב המוחה כתב וזה בדיוק מה שעבר על משפחתי. הילד שגידלתי והענקתי לו כל מה שיכולתי החל לשקר, לרמות,הלך לחבריו שלא ידעתי מי הם ,כי אסור לי לדעת, שיחות הטלפון שהתנהלו מביתנו היו לחשושים והוא דיבר בקודים. איפשרתי לו לכבד את השבת קניתי רק בד"ץ ,היו לו את הכלים והסירים שלו,פלטה חשמלית,במקרר היה מפסק שבת,וכל מה שאני לא האמנתי איפשרתי לו. כי לא רציתי שהוא יתנתק מביתו. ואותו "מנהיג" פסיכופט שהנחה אותו דאג לשטוף לו את המוח שלא צריכים להקשיב ולכבד הורים במידה והם אינם שומרים את השבת,לידיעתך הדיבר החמישי הוא החשוב ביותר!! אך מאחר ואנו חילונים מותר ואפילו רצוי (סליחה על הציניות) לנהוג בנו איך שרוצים כי הרב!! אמר . וכנראה לאותם רבנים יש את האלוהים שלהם שהוא שונה לגמרי משלנו. את ילדינו מפחידים שוב ושוב במידה ולא יעשה זאת הוא ילך לגיהנום ושכאן כל מה שצריך לעשות זה להתפלל לעולם הבא. למרות שילדינו עוד לא התחילו לחיות בעולם הזה הם מוכוונים רק לעולם הבא. מפרח של ילד ילד יפה, חכם ומקובל מאוד הוא הפך לילד כבוי!! אין לו שמחת חיים, אין בת צחוק בעיניים,העיניים בוהות בך כאילו הילד על ספידים. האם אני כאם יחלתי שבני היקר כך יראה כמו זומבי. האם רציתי שיחייה חיי עוני? האם רציתי שחוץ מאשר את ספר התורה לא יראה כלום, לא עצים, שמים, פרחים וכל דבר אחר? שינטוש את משפחתו? והרי רק אנו ההורים אוהבים את ילדינו אהבה אמיתית ללא כל אינטרסים הוא בשר מבשרנו.ולא איזה רב שלוקח את ילדינו ומפעילו כמו מריונטה לטובתו האישית!! ואותם רבנים יקרים לא מתחשבים בנו ההורים, ילדנו אינם מעניינים אותו. אני מזמינה אותך להרצאות של אותם רבנים בה הם מסיתים נגד מדינת ישראל, נגד הצבא, נגד הממסד וכמובן נגדנו ההורים החילונים שאינם שומרים ע"פ ההלכה. ואל תשכחי לרגע שאני, את ומדינת ישראל מממנים את אותם הישיבות שבעצם בזים לנו!! בכאב רב אני כותבת לך זאת ואולי עכשיו תביני מדוע השבע לא מבין את הרעב. במידה ולא הבנת אשמח לשוחח איתך כי מה שכתבתי אינו קצה קצהו של הקרחון אותו על כל הרשויות במדינה למגר!! ובמידה ולא צריכה להשאל השאלה האם למדינת דת פיללנו? וכל אחד יסיק את מסקנתו באופן אישי.

אם פגועה

בס"ד,

שלום,

רציתי להקדים ולומר שגם אני חזרתי בתשובה, וגם אני גרה בחולון. וכמו כל מי שתיארתם לי, גם אני נערה, בת 16 וחצי, ואת תהליך החזרה בתשובה התחלתי לפני קצת פחות משנתיים והוא נמשך עד היום.

רציתי לציין שאת תהליך ההתקרבות שלי לדת עשיתי לבדי, לא הייתי מבולבלת, והייתי בלי שום רב או חברה ש"יסיתו" אותי לדך אחרת. אני בעצמי התחלתי להתעניין, תמיד שמרנו בבית על מסורת, אך אני אישית רציתי לדעת יותר, הפריע לי שאני עושה מה שכולם עושים בלי לדעת למה. הפריע לי שאני לא יודעת על הדת שלי כמעט וכלום! שאני קוראת לעצמי יהודיה בלי לדעת למה! אז התעניינתי – לא התכוונתי לחזור בתשובה, אבל ככל שהתעניינתי יותר הסכמתי עם הדת יותר. לאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה שאני רוצה לחזור בתשובה.

זה היה קשה בהתחלה, אני לומדת בביה"ס חילוני (עדיין), המשפחה – הם לא יותר ממסורתים. החברות- חילוניות אחת אחת! כן, זה היה קשה- אבל זה מה שרציתי לעשות! אז עשיתי את זה! והיום אני דתייה לאומית, אני לומדת בביה"ס חילוני, עם חברים חילונים (כן גם בנים), עם משפחה שעד היום לא מבינה אותי… אבל זה לא משנה לי כי אני החלטתי! ואני כמובן מכבדת את רצונם לחיות חיים שונים משלי!

מהבחינה הזאת אני יכולה להבין את הילדים שלכם שהחליטו לחזור בתשובה, לחזור לשורשים. אבל אני בניגוד אליהם לא נתקתי קשר עם המשפחה, להפך- עניין כיבוד הורים רק גבר! (וזה לא שלא רבתי איתם על הנושא..). לא נתקתי קשר עם חילונים- להפך אני בקשר עם יותר חילונים מאי פעם! ולא הפסקתי לחיות! אני חייה יותר מאי פעם! יותר טוב משהייתי!

אני נגד ניתוק מהמשפחה! אני נגד שטיפת מוח! אני נגד הסתה! אני נגד כל דבר שגורמים לך לעשות ושלא רצית לעשות! אבל אני בעד הדו קיום בין חילונים לדתיים! (וזאת אחת הסיבות שלא עזבתי את ביה"ס).

ובכל זאת אני מתקשה להאמין שרבנים "גורמים" לנערים לחזור בתשובה בכוח! משהו לא מסתדר לי! אני לא אומרת שזה לא אפשרי! הכל אפשרי! אבל הייתי רוצה לשמוע גם את הצד של החוזרים בתשובה, אלה שעזבו את הבית, שנתקו עצמם החברה שלהם בטענה שהיא לא מספיק טובה להם. הייתי רוצה לדעת למה הם עשו את זה -מפיהם! אפשר לדבר עם אחד מהם? אם כן אני אשמח לעשות זאת.

עוד רציתי להוסיף שאני בעד הגיוס לצבא, אני מכירה דתיים שמתגייסים, ושמסכנים את חייהם – ממש כמו החילונים, וב"ה אני בעצמי מתכוונת להתגייס בקרוב. אני לא חושבת שצריך לעשות תחרות על מי שיולדת יותר ילדים (אני לפחות לא אשתתף בתחרויות כאלו), ואם כבר מזכירים את זה, כדי לקיים מצוות פרו ורבו צריך ללדת בן אחד ובת אחת! זהו! ורציתי להזכיר שגם ההורים שלי מפרנסים את החק, אני חושבת שאם לא נפעל גם הדור שלי ימשיך לפרנס אותם, ואני מאוד לא רוצה שזה יקרה! תמיד חשבתי שזה פסול ואני עדיין חושבת! (אבל זה כבר לא קשור לנושא שלנו).

בתגובה ללילית, אני לא יכולה להבין את תחושת האובדן שלך מפני שאני לא אם לילדים, אבל אני בהחלט מסכימה איתך שלא כולם מוכנים למהפך כזה, וזה לא קשור רק לגיל, יש אנשים שלא מוכנים למהפך כזה גם בגיל 40 או 50. ואני לא חושבת שקרע במשפחות הוא נכון, להפך, אני חושבת שזה נוצר מתוך מצב שהנערים מחליטים שהם לא מוכנים להתמודד עם השוני של המשפחה שלהם אז הם מחליטים לברוח (או שזאת לפחות אחת הסיבות ,לא?). רציתי לציין אני משתתפת בצערך על הרגשת אובדן הילדה שלך.

לסיום רציתי להציע לכם לפרט יותר למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים "מחזירים את ילדינו בתשובה", מפני שלי, ואני בטוחה שלעוד אנשים, זה נשמע שאתם נגד הדת ונגד הדתיים באופן כללי.

עוד רציתי להדגיש, שאם באמת קיים גל של עזיבות וקרעים משפחתיים בגלל החזרה בתשובה, אני באמת מקווה שהוא יפסק! ושכל אחד יחייה לפי הרגשתו ורצונו! כל אחד באמונתו שלו! חופשי מכפיית דעות של אחרים, בין אם הם חילונים או דתיים!!!

אני מקווה שירדתם לסוף דעתי,

אשמח לקבל את תשובתכם בהקדם,

מיכל.

מיכל שלום,

המכתב שלי לא היה מיועד לך. אין לי שום בעיה עם דתיים. הדת ממלאה חסרים רבים. המלחמה שלי היא נגד הפנאטיות.

במקרה שלך יש קשר אמיץ בינך לבין "שאר העולם"-המשפחה והחברים. את מכבדת את רצונם לחיות חיים שונים משלך, וזהו המצב האידאלי. האוטופי למעשה. במציאות זה לא עובד כך. החרדים (לא הדתיים), מנתקים כל קשר עם העולם החילוני, עד כמה שזה אפשרי. לו היו יכולים, היו מפרידים גם בין המדרכות: אחת לנשים ואחת לגברים. נסי לעקוב אחרי התובנות החכמות שיוצאות מבית מדרשו של עובדיה יוסף, והוא נחשב לגאון הדור. הגרועים מכולם הם החוזרים בתשובה. בעוד שחרד מלידה "עלול" למצוא את עצמו משוחח אתי, הרי שחוזר בתשובה לא יסתכן בעבירה כזאת. חרדים שגרו בשכנותנו, שעלו מארה"ב, התנהגו בחוץ כאחד האדם, כי כך היו רגילים בגולה. עזרתי להם כמיטב יכולתי, אבל אף פעם לא שמעתי תלונה, או מילה רעה על המכנסיים הקצרים שלי. והנה, בתי שהיתה ב-28 שנותיה הראשונות ממובילות הסצינה התל-אביבית, מיד התחילה לכפתר לי את הכפתור האחרון בחולצה. אבל זאת, כמובן, שטות. מה שחשוב באמת הוא הקרע שנוצר בינינו. אני מאוד מקווה שתעצרי במקום בו את נמצאת ולא "תתחזקי" (תשחירי). אם כן – הרי שכל מה שהיה לך עם המשפחה והחברים יעלה פורח כאבק. אני זוכרת בגעגועים את הטיולים שלנו בחו"ל בהם "חרשנו" כל מוזיאון אפשרי, כל הצגה או מיוזיקל. לא עוד. היום – אפילו את החגים אנו לא חוגגים יחד. בפסח, הבית שלי גדול מדי עבורה כדי לחפש בו פירורים במכחול. המצב הוא כזה שאפילו לא הגענו לשיחה אודות כשרות. המעשה הפשוט ביותר הוא צירוף סט כלים נוסף לארון, אבל בכלל לא הגענו לזה. זה הקרע המשפחתי. עזיבת כל מה שקשור בעולם "הקודם", כולל המשפחה. וכמה שזה עצוב.

חני

שלום מיכל,

לדעתי, על פי מה שכתבת על עצמך, החוזרים בתשובה לא יסכימו להעניק לך את התואר "חוזרת בתשובה".

החוזרים בתשובה מבטלים את עצמם ואת אישיותם, אינם עצמאיים בחשיבתם ובמחשבתם.

הם אף לא מתגוררים בקרבנו, באזורנו, בעירנו – המשפחות שלהם.

מעולם (עד לפני שנה וחצי) לא הפריעו לי הדתיים ולא הייתי אנטי דתית. תמיד היינו משפחה שמכבדת את הדת. צמנו ביום כיפור,

לא אכלנו לחם בפסח, לא אכלנו חזיר, לא אכלנו בשר וחלב וכו'…. (אין לי מושג תחת איזו הגדרה אנחנו וזה גם לא משנה).

אני מרגישה שאחי המתגורר במרחק 12 שעות טיסה מאיתנו קרוב יותר מהבת שלי ואני מדברת על ילדה שהיתה מחוברת בטבור

למשפחתה.

ילדנו אינם אשמים, גם אם מתוך סקרנות הלכו לשמוע הרצאות, או שוטטו באינטרנט באתרים בנושא הנ"ל,הדבר אינו נותן למחזירים

בתשובה את הזכות לעשות את מה שהם עושים והאמיני לי שיש להם את הדרכים ואת המשאבים לעשות זאת.

בעיניי אין שום דבר חיובי בתהליך הזה ובדרך בה הוא נעשה. איני רואה איך אדם יכול להיות מאושר בחזרתו בתשובה כשכולם מסביבו עצובים, כואבים ומרגישים שאיבדו אותו.

מדוע כאשר ילד מחפש את מזלו, או נוסע ללמוד, או לעבוד הרחק, הרחק מהמקום בו גדל (ארה"ב, אוסטרליה וכו' וכו') המשפחה מוחה דמעה

אבל שמחה למענו ולהזדמנות שניתה לו ומאחלת לו שיצליח? לעומת זאת בתהליך של חזרה בתשובה ישנן דמעות, תחושת אובדן

וצער? זאת כיוון שבחזרה בתשובה הילד אינו שלך, אתה לא מרגיש שזהו הילד שגידלת, ליווית וכו' אתה מרגיש שיש לך ילד אבל אין לך

(ואין הרגשה קשה מזו).

היום יש בי כעס גדול על הדתיים בכלל ועל המחזירים בתשובה בפרט. ביום כיפור האחרון חשבתי שלא לצום, אבל לבסוף "נזכרתי"

שהיהדות אינה רק של הדתיים. ישנם מאות דתיים שמימיהם לא עשו אפילו מעשה טוב אחד ולעומת זאת ישנם הרבה מאוד חילוניים

שעושים מעשים טובים רבים במהלך חייהם. התלבושת, הזקן וכיסוי הראש אינו הופך אף אחד מהם לאדם טוב יותר מאיתנו.

אני רוצה שיניחו לנו.

לילית

שלום למיכל

מענין שרוב המשפחות הינן משפחות מסורתיות, גם בביתנו נהגנו ללמד את ילדינו את בסיס המסורת וקיום מצוות, הדרך נעשתה בנועם ולא באילוץ, בימי ששי אנו סועדים ארוחה מיוחדת משאר ימי השבוע ובעלי עורך קידוש אני מדליקה נרות שבת,שומרים על כשרות הבשר לא מכניסים בשר חזיר, בעלי מתפלל בחגי ישראל בביה"כ וכו'.

באופן התנהגותינו להורינו לימדנו את ילדינו מהו כיבוד אב ואם, לצערי אמי חלתה במחלה סופנית בגיל צעיר, במשך 12 שנים סעדתי אותה באהבה ובמסירות כאשר בעלי גיבה אותי וסייע לי , הטיפול לא היה רק באמי אלא גם באבי השבור ובאחי הצעירים שהיו זקוקים לסיוענו. במשך כל השנים ספגו ילדינו את הנתינה שלנו גם להורינו וגם לסובבים אותנו, היינו אנשים טובים ללא תחפושת. בננו שהוא צעיר ילדינו נולד בתקופה הקשה , נולד לנו בן מקסים בהפרש שנים די גדול מאחיותיו הגדולות, לידתו הכניסה למשפחה ריענון של התחדשות שמחה ואושר בל יתואר, בד בבד בטיפול באמי חלתה גם חמותי, הצלחנו בכוחות משותפים להמשיך בטיפול וסיוע להורים, לטפח את כל ילדינו בהעשרה בכל מה שניתן ולהרעיף עליהם את אהבותינו ולהמשיך לטפח בית חם ותומך, בנתיים האמהות נפטרו בהפרש של 3 חודשים אחת מרעותה ולמרות השבר תיפקדנו יוצא מהכלל כי היינו משפחה עם יסודות איתנים.. מיכל, אני מצטערת אם גזלתי מזמנך בסיפור הנ"ל, אך זאת נעשה ע"מ לחדד לך על קיום הדיבר "כבד את אביך…"שאנו ידענו לקיימו גם אם אנחנו חילוניים. מיכל היינו משפחה מאושרת עד לחודש נובמבר השנה כאשר בננו לקח אותי לשיחה וסיפר לי בפעם הראשונה שהוא רוצה לשמור שבת… מאז אותו יום ואילך חיינו בבית הלכו ונעשו קשים מנשוא וממש גיהנום, שתביני בחג כיפור האחרון בעלי ביקש מהבן לבוא עימו לבית הכנסת לכל הפחות לשמוע את תקיעת השופר, אך הבן סירב ואמר שאין זה מענין אותו וסירב בתוקפנות להתלוות לאביו, מחודש נובמבר התהליך היה מואץ והרסני, למרות שהשתדלנו לזרום איתו כדי לא להחמיר את התהליך אותו החל לא עזר דבר בננו היקר הלך ונמחק במשך שבעה חודשים של חזרתו בתשובה, מנער ספורטאי איכותי, נער נהנתן שאוהב את החיים ואת החברים, נער שלא הסכים להפסיד חלילה מסיבה אחת מני רבות, נער אהוד על מרבית מוריו, אהוב ופופלרי בין חבריו.רגיש חם המחובר לביתו ולמשפחתו, הפך לנער אגוצנטרי,בוהה ללא ברק בעיניו, מתוכנת במילים ומשפטים ששטפו את מוחו, מאהבה והערכה להוריו הפך לזר מנוכר ומייסר את הוריו, בננו דרס את הסמכות שלנו כהוריו,כי בכל יום לימדוהו רק הסתות נגדנו וכל תחבולה לשבור את רוחינו, בננו הפך לפנאט המתיחס לדת כאל פולחן, כאשר בננו היה חילוני הוא ידע לכבד את הוריו, לא לשקר, לא לבעוט במסגרות,והיום כנער דתי אינו מקיים מצוות כיבוד אב ואם, משקר בז להוריו ולכל מסגרת חילונית, בננו האיכותי והאהוב נמחק!!! וכל זאת בשל פשיעהם של המטיפים "פושעי הדת" הורסי משפחות בישראל שלוקחים את החוק לידיהם משדלים קטין ללא רשות הוריו, ולמעשה לוקחים את הסמכות מאיתנו, אותו מטיף הופך להיות הגורו והבנים לעבדים, המדריך המטיף החליט להרחיק את בננו מביתו ולהוציאו ממסגרת לימודיו לטובת עזיבה לישיבה המחזירה בתשובה,ביוזמת הבן אין קשר עימו, איך נכונה לדעתך? אולי נכון לאמר" ההורים החיים המתים," במקום "קול קורבנות ההורים" או אולי "איבוד ילדים בשל מחדלה של המדינה" לא משנה מהי האימרה משום שאינה משנה את התמונה העכורה, לצערנו מתווספות משפחות נוספות למאגר , המשך יבוא…

אמא