בסיפור מעשה בריאת אדם וחווה מסופר שאלוהים לקח מאדם צלע וממנה יצר את האישה, כך כתוב: וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית, ב; 21-22).
מתפלפלים החכמים ומבררים איזו צלע ואיזה איבר לקח אלוהים מאדם? אחד החכמים טוען שלקח זנב וממנו יצר אישה וחכם אחר טוען שפיצל את פרצוף האישה, כי לדעתו אדם הראשון נברא עם שני פרצופים מקדימה ומאחור – דבוקים גב אל גב, ואלוהים למעשה פיצל את האדם לשניים, וזוהי הצלע שלקח. שואלים התלמידים:
לדעת הטוען שהאדם נברא דו פרצופי, גבר ואישה מאחור וקדם, מובן הכתוב שהכפיל את האות "יו"ד" במילה "ויִּיצֶר" בכתיב מלא עם שני יודי"ם, יוד אחד לגבר ויוד שני לאישה. אבל לטוען שהצלע שלקח אלוהים זה זנב, מדוע נכתב וַיִּיצֶר עם שני יודים? תשובה: כפילות האות יוד באה ללמד: האדם נמצא בין שני כוחות מתנגדים – אלוהים ויצר הרע – ובלשון חכמים: "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי". עוד המשיכו התלמידים לשאול: לדעת החכם שהצלע הוא הזנב, משמע תחילה ברא זכר ורק אחר כך נקבה, כיצד יסביר את הפסוק: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"? תשובה: תחילה אלוהים חשב לברוא שניים – זכר ונקבה – ולבסוף ברא זכר בלבד, וממנו יצר נקבה. המשיכו התלמידים לשאול: לדעת האומר שהאדם נברא דו פרצופי ואלוהים רק פיצל אותם לשניים, כיצד יסביר את הכתוב: " וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע" משמע אלוהים בנה את האישה? תשובה: אלוהים לאחר שהפריד בין הגבר לאישה, הוא קלע שערה של האישה (חווה) כדי לקשט אותה עבור אדם. וקליעת צמה בשפות זרות מכנים בניין. אפשרות נוספת, מדוע כינה הכתוב את חלוקת האישה והגבר בלשון בניין; אלוהים לאחר שהפריד את חווה מאדם, הוא בנה אותה כחרוט, צרה מלמעלה (חזה) ורחב מלמטה (ישבן) כדי שיהיה מקום להתפתחות העובר. עוד המשיכו התלמידים לשאול: לדעת האומר שאדם היה דו פרצופי – זכר ונקבה מחוברים גב אל גב, מי היה הולך ראשון ומוביל? תשובה: סביר להניח שאדם שהוא הגבר הוליך קדימה וחווה שהיא הנקבה נגררה אחריו, משום שאמרו חכמים: "לא יהלך אדם אחרי אישה בדרך ואפילו אשתו". (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סא, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ויבן ה' אלהים את הצלע, רב ושמואל; חד אמר: פרצוף, וחד אמר: זנב…בשלמא למאן דאמר פרצוף – היינו דכתיב וייצר בשני יודי"ן, אלא למאן דאמר זנב, מאי וייצר? – כדרבי שמעון בן פזי, דאמר רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי. בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב: זכר ונקבה בראם, אלא למאן דאמר זנב – מאי זכר ונקבה בראם? – כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי: כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב: כי בצלם אלהים עשה את האדם! הא כיצד – בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. בשלמא למאן דאמר פרצוף – היינו דכתיב: ויסגר בשר תחתנה, אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגר בשר תחתנה? – אמר רבי ירמיה ואיתימא רב זביד ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך. בשלמא למאן דאמר זנב – היינו דכתיב ויבן, אלא למאן דאמר פרצוף – מאי ויבן? – לכדרבי שמעון בן מנסיא, דדרש רבי שמעון בן מנסיא: מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע – מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא. דבר אחר: ויבן, אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תנא, מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין אוצר, מה אוצר זה קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כדי לקבל את הפירות – אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי לקבל את הולד. …ולמאן דאמר פרצוף הי מינייהו סגי ברישא? אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דגברא סגי ברישא, דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא".