שלום אלי

שאלתך נוגעת במציאות החברתית של כל תקופה וזמן, ויש לה השלכות מעשיות לצביון החברתי ואף למערכת המשפט עצמה. לכן נושא זה שהעלת צריך להבהירו ולהתיחס אליו בכובד ראש. הרי אין לך השפעה, על התנהלות החברה, גדולה יותר מהשפעת רוב האנשים כלומר ההמונים. יתירה מכך, תפיסת עולמם של ההמונים טורדת את מנוחתם של אנשי שם ובני עלייה (אינטלקטואלים) עד שרבים מהם התייאשו מאפשרות של השפעה ושינוי חברתי.

לכן נביא לפניך דעתם של שני אנשי הגות מגדולי המחשבה והפילוסופיה שקמו לעם היהודי – ברוך שפינוזה והרמב"ם – על המוני העם.

מדבריהם תלמד שדרכו של ההמון לנטוש את התבונה וללכת שבי אחר המגוחך, הבזוי וההזוי.

ברוך שפינוזה –

"אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך…ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה – עוורת ולחכמת אנוש הבל. לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאוילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית. הנה עד איזו מדרגה של טירוף דעת מביא הפחד את בני האדם. נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד….בני אדם אינם נתפסים לאמונות תפלות אלא בשעה שהם שרויים בפחד; ושכל אותם הדברים שכיבדו לפנים מתוך יראת שווא אינם אלא יצירי הדמיון, הזיות רוח נכאה וחרדה; ואחרון אחרון, ששלטונם של החוזים על ההמון גדל ביותר בעתות הצרה הקשות ביותר למדינה… עוד יוצא מזה, כי אמונת שווא מן המוכרח הוא שתהיה שונה ומשתנית ביותר ולא יציבה, ככל תעתועי הרוח והתפרצויות השגעון…וברור מן האמור כי אין לך דבר השולט בהמון ביתר יעילות מאשר אמונה תפלה; ומכאן שניתן בנקל להניע את ההמון באמתלה של דת…כדי שילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם…ושיא העוול הוא, שדווקא אלה הבזים לתבונה מכל וכל ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד מטבעו, הם הם הנחשבים בעלי אור אלוהי…לא זו בלבד שמזלזלים באור הטבעי אלא שרבים אף מנדים אותו בתור המקור של פריקת עול שמים; כי דברי כזבים מעשי אדם נחשבים כלקח אלוהים; כי פתיות נחשבת כאמונה…הלא ידעתי בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משנתקבלו על הלב במסוה של יראת שמיים, ועוד ידעתי כי ממש כשם שאי אפשר לעקור מלב ההמון את הפחד, כך אי אפשר לעקור מלבו אמונת שווא. ואף זאת ידעתי, כי עקיבות ההמון אינה אלא עקשנות, ולא התבונה מכוונת אותו כי אם קנאות דוחפתו, לשבח או לגנות. לכן אין אני מזמין את ההמון ואת כל הלוקים באותן הפעלויות שלוקה בהן ההמון, שיקראו את דברי אלה. (מאמר תיאולוגי מדיני – הקדמה).

הרמב"ם-

לדעתו, המוני העם אינם מסוגלים להבין דברים לעומקם, יש להם נטייה לקבל את הרחוק והנסתר (מלאכים ושדים) מאשר הפשוט והנגלה (חוקי הטבע). דרכם לקבל ולהסכים עם אמונות וחוקים מבלי לבדוק את נכונותם ואמיתותם. וזאת הסיבה, לדעת הרמב"ם, שהתורה כתבה דברים בניגוד לאמת (כמו הגשמת האלוהות) כדי להתאימה לדעתם השגויה של המוני העם, ואלה דבריו:

"כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם (לגוף) בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם" (מורה נבוכים חלק ראשון פרק כו).

"וזאת היא הסבה בדברה התורה בלשון בני אדם, כמו שביארנו (פרק כ"ו)) להיותה מוכנת להתחיל בה וללמד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכולתם להבין הדברים כפי אמיתתם" ( מורה הנבוכים חלק ראשון פרק לג).

"כי זהו בכל רוב (אנשי) הסגולות בזמננו זה, כי לא יבחנו המאמר בענינו אבל (אלא) בהסכימו למאמר מי שקדם, בלתי בחינת המאמר הקודם, וכל שכן ההמון" (הקדמה לספר המצוות).

אפילו אם תאמר לאדם הנחשב הוא מחכמי ישראל, שיצירת הוולד נעשית על ידי מלאך הנכנס בבטן האישה ושם צר הוא את צורת הוולד, יקבל תאורייה זו ויאמצה לליבו ואף יתפאר מעוצם חוכמתו של אלוהים, בדיוק כמו שחכם זה יאמין שגוף המלאכים עשוי מאש שורפת, אך אם תאמר לו שאלהים שם בזרע הגבר כח טבעי הגורם ליצירת הוולד הוא ידחה דבר זה ולא יקבלו (מורה נבוכים חלק שני פרק ו).

בברכה

דעת – אמת