"בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש וכו'ויגברו המים על ארץ חמישים ומאת יום ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט" (ז' יא).

מכאן מבואר שבזמן כתיבת התורה מנו על-פי החמה (ולא על-פי הלבנהכחז"ל), שהרי 30 יום לחמישה חודשים הם 150 יום, ואם ללבנה היו מונים היו עוברים רק 148 יום. ובאנציקלופדיה העברית (ערך לוח) אכן מפורש שהמצרים השתמשו בלוח שמשי וחילקו את שנת החמה ל-12 חודשים בני 30 יום, ובסוף השנה הוסיפו חמישה ימים (כי שנת חמה היתה לדעתם 365 יום בדיוק). כך מנו זאת המצרים בכל תולדותיהם במשך למעלה מ-3000 שנה, מהאלף ה-4 לפנה"ס ועד המאה ה-3 לפנה"ס.

ובתורה לא מבואר אם הוסיפו חמישה ימים בסוף השנה, אך זאת ברורמהפסוק שהחודש הוא בן 30 יום באופן קבוע. ובזאת מיושבת טענתו של אבן עזרא (פסוק ג'): "והאומרים כי הנה מצאנו מאה וחמישים יום חמישה חודשים וזה לנו לאות שהם חודשי חמה, והנה לא דיברו נכונה על דבריהם כי 2 ימים יחסרו". כי הלך אבן עזרא אחרי שיטת שנות החמה שבימיו, היא השיטה היוליאנית שקבעו הרומאים בזמן המשנה. ואילו ידע אבן עזרא שהמצרים מנו חודשים קבועים של 30 יום לא היה טוען עליהם.

פירוש רש"י בפסוק ג' תמוה מאוד. הוא חישב הזמנים עפ"י חודשי הלבנה,אחד מלא ואחד חסר, ולכן ביאר כי החודש השביעי הוא שביעי מכסלו שבו פסקו הגשמים, ואילו החודש העשירי הוא אב, שהוא עשירי לתחילתהגשמים. והנה הוא משבש לשון ומשמעות המקרא שפעם מונה מתחילתהבריאה (תשרי שבו נברא העולם), פעם מתחילת הגשמים ופעם מהפסקת הגשמים, והוא עצמו הרגיש בזה בפירושו לפסוק ה' וראה שם.וכן הרמב"ן תמה על כך (בפסוק ד'): "ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרונאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש החודש השביעי ליום שכלא [שפסק] הגשם וכו' שלא כמנין החודש השני בהתחלת הפרשה [ששם לכו"עהביאור "החודש השני" הוא לבריאת העולם] וכו' איך יתכן שיחזור מידבפסוק הני ויאמר עד החודש העשירי למנין אחר שהוא התחלת ירידת הגשמים". ולכן ביאר כפשוטו שהחודש השביעי הוא ניסן, ומדבריו עולה כדברינו שהם חמישה חודשים, 150 יום, והם חודשי חמה.

ואם חשקה נפשך לראות את הבלבול בעניין, עיין פירוש חזקוני על פסוק ד', שתמה על פרש"י, הרי שנת המבול שנה מעוברת היתה (וא"כ היו שני חודשי אדר), והביא שלושה תירוצים.

1. ששנת המבול לא היתה באלף תרנ"ו שהיא שנה מעוברת, אלא בשנתאלף תרנ"ז שהיא שנה פשוטה (על סמך מה הוסיף שנה למניין לא פירש).
2. שהתחילו למנות משנת תוהו (כלומר שנה שלפני בריאת העולם!) ואז שנת אלף תרנ"ו היא פשוטה.
3. ששנת המבול לא עלתה במניין שאר השנים (ועיין קונטרס 6 בהרחבה).

וכל זה אינו צריך, שהרי פשוטו של מקרא מתפרש ככפתור ופרח לפיפירושינו, שבזמן כתיבת התורה מנו בני ישראל לשנת החמה בלבד,ובתקופת חז"ל מנו על פי שנת החמה וחודשי לבנה שקידשוה על פי הראייה. ואחר חתימת התלמוד קבעו את הזמנים בחשבון קבוע (ללא ראייה) על פי מחזור יט' שנים (ועיין קונטרס 6(. ונראה שזו דעתו של אבן עזרא בפירושו בפסוק ג': "ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחילת השנה מתשרי [הרי] לא ניתנו המועדים ע"י נח". וכך כתב בשמות יבב' כנגד מה ש"אמר יהודה הפרסי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים וכו'", והשיב לו האבן עזרא "הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלויים בב"ד וכו'". ולטעמו של אבן עזרא אין נפקאמינה לפי איזו שיטה קידשו, ובלבד שיהיה ע"י בית דין.

ואל יקשה בעינך שינויי קביעת הזמנים, שבתחילה אנו מונים לחודשי החמה ואחר כך מונים לחודשי הלבנה על פי ראייה, ולבסוף מונים ללבנה על פי חשבון קבוע כנהוג היום, שזה מן ההלכה שנמסרה לחכמים לקובעה על פי דעתם לגמרי, והוא אומרם במסכת ראש השנה כה ע"ב: "אתם, אתם, אתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין".

דעת אמת