דיו של ספר תורה – הלכה מסיני?

עיקרי הדברים

"והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו [לכתיבת ספר התורה] ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? והלא אמרה תורה: (במדבר ה ,כג) 'וכתב ומחה' – כתב שיכול למחות". (עירובין יג ע"א)

כי כך מקובל עלינו מרבותינו שמעשה כתיבת התורה ומעשה הדיו אשר בה נכתב ספר התורה, כולם הלכה למשה מסיני!

וכך קובע הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים: "ואני אכלול בכאן רוב הדינין שנאמר בהן הלכה למשה מסיני… ולא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות או הביאו עליהם ראיות אלא לקחום מפי משה כמו שצוה אותו הקב"ה… כותבין ספר תורה בדיו… אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקים בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך טעות… והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצוות, וכל זה שווא ובטל…".

הנה מדברי הרמב"ם לא רק שכתיבת ספר תורה בדיו הוא הלכה למשה מסיני אלא שמעשה הכתיבה ומעשה הדיו לא יתכן כלל להיות בו מחלוקת אלא עוברים במסורת מדור לדור ומן הרב לתלמידו, ללא שינוי עד עצם היום הזה.

במאמר זה נראה ונוכיח שדין הדיו הראוי לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה לא עבר מדור לדור. נוכיח כי כל ידיעת חכמים בענייני כתיבה ודיו היא על פי הכרתם את מלאכת הכתיבה בתקופתם, וכמו שהראנו במאמר על רשות הרבים שדור הולך ודור בא והגדרת רשות הרבים משתנה כך גם לגבי מלאכת עשיית הדיו.

ואנו גם נראה שכבר התנאים נחלקו בדבר הדיו הראוי לכתיבת ספר תורה, ועיין מה שכתבנו בפרשת בא וכן בשו"ת חוות יאיר סימן קצב. ולא רק תנאים אלא גם רבותינו הראשונים נחלקו בכך.

ואתה, התלמיד מבקש הדעת, בעיניך תביט ותראה דבר מדהים שכל הדיו שבו כותבים היום ספרי התורה הוא בניגוד גמור לדעת רוב גדולי ראשונים ונגד פסיקתם. ובהמשך המאמר תראה בעיניך דברינו אלה.

וזה סדר המאמר: ראשית נבאר מה הן כל ה"כתיבות" שדורשת התורה. אז נראה מה הם סוגי הדיו הקיימים בידי חז"ל ובזמן ראשונים ונסביר את המונחים ("עפצים", "קנקנתום" וכיוצ"ב) של מעשה הדיו. אז נברר את המחלוקות של רבותינו, תנאים וראשונים בעניינים אלה ואת פסיקותיהם בשאלה "מה היא אותה הדיו שניתנה הלכה למשה מסיני?" ואז גם נראה מה הוא מעשה הדיו של סופרי סת"ם שבימינו וכיצד הוא סותר פסיקה מפורשת!

ענייני ה"כתיבה" דאורייתא

התורה מצווה לכתוב את ספר התורה, תפילין ומזוזות אבל לא ביארה לנו היאך נכתוב, האם בכל כלי כתיבה ובכל חומר? והאם יהיה צבע הכתב שחור, אדום או ירוק? או שמא רוצה התורה בכלי כתיבה וחומר מיוחדים? אלא שסתמה התורה דבריה ואמרה "וכתב" סתם. כבר ביארנו בפרשת פקודי שכך דרכה של תורה: לקצר בגופי תורה עצמם ולהאריך בסיפורים ובעניינים שאינם חשובים, כאומרם במדרש בראשית רבה פרשה ס': "א"ר אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא".

ואלה המקומות בהם דרשה התורה "כתיבה":

סוטה (במדבר פרק ה, כג): "וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" .

ספר התורה (דברים פרק לא, יט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל".

גט (דברים פרק כד, א): "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו".

מזוזה (דברים פרק ו, ט): " וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך".

תפילין – בתפילין כלל לא ביארה התורה שצריך כתיבה אלא נקטה בלשון "זכרון" "וקשרתם" "לאות" "לטוטפות" (ולעניין זה ראה מה שכתבנו בפרשת בא).

ולעניין הכתיבה בדיו, דע לך שבכל התנ"ך לא מוזכרת הכתיבה בדיו מלבד בספר ירמיהו (לו, יח): "ויאמר להם ברוך, מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספרבדיו".

הנה נבאר כאן מהי הכתיבה הכשרה לכל עניין, על פי פרשנות חז"ל:

סוטה – התורה מצווה לכתוב את הקללות של מעשה סוטה בספר: "ואת כי שטית תחת אישך… יתן ה' אותך לאלה ולשבועה… בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה". וחז"ל ביארו במשנה, באיזה חומר כתיבה צריך לכתוב את פרשת הקללות (סוטה יז ע"ב): "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו, שנאמר: (במדבר ה, כג) 'ומחה' – כתב שיכול למחות". נמצא שכל החומרים כשרים, ובלבד שיוכלו להמחות במים וגם לא משנה צבען; וכך פסק הרמב"ם (הלכות סוטה פרק ד הלכה ט): "אינו כותבה לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד אלא בדיו שאין בו קנקנתום, שנאמר: 'וכתב ומחה' – כתב שהוא יכול להמחות; ואם כתב בדבר המתקיים – פסולה".

כבר רואים אנו הבדל בין שני סוגי דיו: דיו סתם שאין רישומו ניכר (שאיננו משתמר היטב) ודיו שיש בו חומרים נוספים (כגון קומוס וקנקנתום) שאז הכתב נשמר וקשה להמחות.

כתיבת הגט – התורה מצווה לאיש הרוצה לגרש את אשתו לתת לה "ספר כריתות" ולכתוב, "הרי את מותרת לכל אדם" – וחז"ל ביארו שהכתיבה יכולה להיעשות בכל חומר שהוא (גיטין יט ע"א): "בכל כותבים: בדיו, בסם, בסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא של קיימא". וכך פסק הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ד הלכה א): "אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד, כגון דיו וסקרא וקומוס וקלקנתוס וכיוצא בהן; אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד, כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהן – אינו גט".

תפילין, מזוזה וספר תורה – צריך לכותבם בדיו שחור בלבד ודבר זה נלמד מהלכה למשה מסיני שצריך דיו, כמו שכתב הרמב"ם הלכות תפילין פרק א הלכה ג: "עשרה דברים יש בתפילין; כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות… שכותבין אותן בדיו… וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק – כשרים. אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב – הרי אלו פסולין".

וכן הרמב"ם, הלכות ספר תורה פרק י הלכה א: "נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ספר תורה, ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, ואלו הן: … ח) שנכתב בלא שחור העומד".

ומקור הדין מתלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק א ה"ט (דף עא עמוד ד): "הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות וכותבין בדיו".

נמצאנו למדים שדרישת התורה לכתיבה שונה היא מדין לדין על פי פרשנות חז"ל: ספר של סוטה כשר בכל ובלבד שיהיה נמחה במים. גט כריתות כשר בכל ובלבד שיהא בר קיימא. לכתיבת תפילין, מזוזות וספר תורה צריך דווקא דיו בצבע שחור.

מעשה הדיו בימי קדם

מה היא "דיו", ומה הם החומרים המתווספים עליה?

נביא כאן ממאמרו המאלף והבהיר של ד"ר יורם ניר אל (מהמרכז למחקר גרעיני נחל שורק) אשר פורסם בירחון סיני (ניסן-אלול תשנ"ד, עמוד רסא) וכותרתו: "מקורו של הציבען בדיו שחורה בכתיבת ספרים, תפילין ומזוזות". אנו נקצר קמעא, אך ראוי לכל מבקש אמת לעיין במאמר כולו.

"דיו שחורה בימי קדם – דיו הינה תמיסה או תרחיף של חומרים מוצקים בסביבה נוזלית המשמשת לכתיבה… והמכילה לפחות שלושה רכיבים: הציבען, שהוא חומר המעניק את הצבע לדיו; המאגד – זהו החומר הקושר את הציבען ומצמיד אותו למצע הכתיבה; נשא– הנוזל שבתוכו מפוזרים הציבען והמאגד… הדיו ששימשה בכתיבה קדומה הייתה שחורה ושני סוגים התקיימו, בהתאם לציבען: דיו פחמנית ודיו ברזלית.

דיו פחמנית הופקה מפיח או מאבקת פחם… פיח נאסף משריפת שמנים מהצומח או שומן בעלי חיים. אבקת פחם נוצרה על ידי שריפת חומרים מהצומח כגון עצי אשור או ארז… הדיו הפחמנית פותחה לראשונה כנראה בסין או בארצות אחרות במזרח הרחוק סמוך ל 2500 לפנה"ס…

הדיו הברזלית הופקה בימי קדם מהחומרים הבאים: חליטה של עפצי האלון; ויטריול ירוק שנקרא גם קופרס [הוא הקנקנתום]… שנוסחתו הכימית היא FeSO₄ , 7H₂O  כלומר גופרת הברזל מגובשת עם 7 מולקלות מים…"

שים אל ליבך, תלמיד מבקש דעת, כי שלושה סוגי הדיו הקיימים כבר מימי קדם הרי הם:

1. דיו פחמנית שהופקה מפיח (על ידי שריפת שמנים). ובמאמר זה נקרא לה "דיו פחמנית/שמנים".

2 . דיו פחמנית שהופקה מאבקת פחם (על ידי שריפת עצים). ובמאמר זה נקרא לה "דיו פחמנית/עצים".

3 . דיו ברזלית היא חליטת עפצי אלון (או אחת ממיני הדיו הפחמנית) אשר הוסף להם החומר קנקנתום הוא גופרת הברזל שנוסחתו הכימית FeSO₄ , 7H₂O.

וכך כתב ד"ר ניר אל בירחון סיני: "הדיו שהשתמשו בה סופרי ישראל עד המאה השניה לספה"נ היתה פחמנית. גם מגילות ים המלח נכתבו בדיו פחמנית כפי שמראות אנליזות כימיות שנערכו לאחרונה (אנליזות להרכב הדיו והקלף ברסיסי מגילות ים המלח שנערכו על ידי ד"ר יורם ניר אל ונתפרסמו במאמר "The Black Ink of the Qumran Scrolls" בכתב העת Dead Sea Discoveries 3.2 [1996], pp. 157-167).

וכשנביא, בהמשך, את דעות רבותינו בענייני דיו של סת"ם ננסה להתאים דעתו של כל חכם לאחד מסוגי הדיו הנ"ל.

המחלוקות על מרכיבי הדיו עצמם

מרכיבי הדיו נאמרו כמה פעמים במשנה. והנה, רבותינו – כל אחד זיהה אותם על פי הבנתו וידיעתו האישית וגם נחלקו בדברים אלה. אין שום זכר שקיבל מי מהם את עניין הדיו במסורת, כהלכה למשה מסיני, אשר לא יכולות להיות בה מחלוקות!

כבר ביארנו במאמר "מהו אתרוג ומהו הדס" שאף רבותינו שבתלמוד לא תמיד זיהו נכונה עצים וחומרים הכתובים במשנה. והדוגמא לכך הגמרא בברכות דף מ ע"ב המזהה "בנות שוח" כמין תאנה: "בנות שוח – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיורתא" ועל זה כתב הרב פרופ' יהודה פליקס בספרו "משנת שביעית", עמוד 124: "ברם אין כל אפשרות לזהות בנות שוח למין תאנים כלשהו, באשר במציאות אין לך מין תאנים בעולם, שמשעת חנטתן ועד ללקיטתן עוברים יותר מתשעה חדשים, ברור אפוא שהמשנה הקובעת שבנות שוח עושות לשלש שנים לא התכוונה לתאנים".

הנה נראה שרבותינו חלוקים בזיהוי חומרי הדיו ולא קיבלו ממשה שמסר ליהושע שמסר לזקנים אלא פסקו והכריעו על פי שיקול דעתם. יש שניסו וחקרו ויש שלמדו "מתוך התלמוד" ללא בחינה ובדיקה.

המשנה בשבת פ"יב מ"ד: "הכותב שתי אותיות… [בשבת] חייב. כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם… חייב". וכן תמצא חומרי כתיבה אלו נזכרים במשנה מגילה פ"ב מ"ב, סוטה פ"ב מ"ד, גיטין פרק ב מ"ג, פרה פ"ט מ"א, ידים פ"א מ"ג.

דיו – חכמי התלמוד (שבת קד ע"ב) ביארו: "דיו – דיותא"; פרש"י (חולין  מז ע"ב): "כדיותא – קורט דיו יבש והוא שחור".

קנקנתום – הגמרא מבארת (שבת דף קד ע"ב): "קנקנתום – אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: חרתא דאושכפי". ופרש"י "חרתא דאושכפי – סם שצובעין בו מנעלים שחורין (מגילה יט ע"א)". ונראה שזהו הפירוש הנכון למילים, משום שאושכפי פירושו רצען כמבואר (שבת דף קיב ע"א): "ורצועות מנעל וסנדל: …בדטייעי דקטרי אושכפי" ורש"י שם: "בדטייעי דקטרי אושכפי – בסנדלים של ישמעאלים סוחרים, שהאושכפים קושרים בהן הרצועות" – הרי שאושכפי הם הרצענים.

חרתא הוא "צבע שחור" כמבואר במאירי על מסכת נדה דף יט ע"א: "וקורהו חרת על שם ששחרוריתו נגמר בו עמוק". ולכן רש"י (שבת קד ע"ב) פירש שהקנקנתום הוא ארמינ"ט (אידרמונ'ט הואAtramentum) כלומר הוא הדיו השחורה (הפחמנית) שמקורה בפיח משריפת חומרים מהצומח או מהחי (ניר אל, עמוד רסג).

אלא שהזיהוי הזה של רבה בר חנה נראה שגוי ומטעה (ותן דעתך שהוא אותו רבה בר חנה שלא זיהה נכונה את בנות השוח הכתובים במשנה, כפי שכתבנו לעיל) אין ספק שהקנקנתום שהתכוונה המשנה הוא הויטריול, הוא גופרת הברזל. חומר זה היה מוכר ליוונים הקדמונים ושמו χαλκανθον או χαλκανθος (ראה ניר אל) וכן בחידושי הרמב"ן (גיטין דף יט ע"א): "אבל בפי' ר"ח ז"ל פי' קנקנתום – אלזאג, והוא וטריאול הספרדי הנחצב מן ההרים, וכן שמו בלשון יון ובלשון רומי בספר הרפואות שלהן קנקנתום; ושלשה מינין הם, וכולן מעניין אחד לשחרות הדיו". ודע לך, התלמיד החוקר, שהויטריול (FeSO₄ , 7H₂O) הוא ירוק ואינו שחור, ורק כשהוא מתערב עם עפצים (ראה להלן) הוא יוצר קומפלכס כימי שצבעו שחור (ועיין במאמרו של ניר אל); וכן כתב הרמב"ם בתשובה קלו: "שהקלקנתוס לא יועיל לקיים אלא בהצטרפותו לעפץ".

ועכשיו בוא וראה את רבותינו הצרפתים, היאך הסתבכו עם זיהוי הקנקנתום. תוספות (מגילה יח ע"ב, ד"ה קנקנתום חרתא דאושכפי): "…שמע מינה דקנקנתום לאו היינו ארמינ"ט שהרי בכל יום אנו מטילין ארמינ"ט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה שפיר, ונראה כדפירש רשב"ם בעירובין (דף יג. ושם) דקנקנתום היינו ויטריול"ו ונהי דאמרינן התם שהיא ירוקה מכל מקום יש לומר שמשחרת כששוחקים אותה הדק הדק".

מדברי ר"ת הנך רואה שלא ידע ולא הכיר וגם לא בדק בעיניו את הויטריול שכן תכונתו היא אף כששוחקין אותו הדק הוא אינו שחור ואף אם תטילו למים הוא אינו שחור אלא ירקרק! ושחרותו נובעת אך ורק מתערובת עם עפצים. ובעל התרומה, רבינו ברוך מגרמיזא, בהלכות ספר תורה [קצה] תמה תמיהה זו: "אבל קנקנתום זהו קרקע ירוקה בלעז וירואלה… ואמנם קרקע זו לא נמצאת ביד אושכפי [רצענים] שבמלכות זו… והלא קרקע וירואלה אינה שחורה אלא מאירה כזכוכית".

הנה מה שחשוב להבין הוא שרבותינו לא רק שלא קיבלו במסורת משה מסיני את זיהוי מרכיבי הדיו אלא יש בהם שאינם חוקרים ובודקים כלל את זיהוי החומרים באופן המציאותי והמחקרי אלא דנים בתוך ד' אמות של בית המדרש וע"פ הבנתם את הטקסט "מזהים" את חומרי הדיו.

קומוס – הגמרא (שבת קד ע"ב) מבארת: "קומוס – קומא", ופרש"י: "קומא – גומ"א , שרף אילן". וכן (סוטה יז ע"ב): "קומוס – שרף האילן ומתיכו במים וכותב הימנו", וכן פירשו רוב הראשונים. וכך כתב הרב פרופ' יהודה פליקס בספרו "עולם הצומח המקראי" עמוד 98: "ממיני שטה טרופיים הפיקו שרף הידוע בשם Gumi Arabicum, השם גומי מקורו במצרית: קומי, קמי שמובנו שרף השטה, מכאן הועבר השם ליווניתKommos בלשון המשנה: קומוס, ארמית קומא. השתמשו בו לצרכי כתיבה וצביעה".

ואילו הרמב"ם והמאירי טועים בזאת לחלוטין! הרמב"ם (פירוש המשניות, שבת פרק יב משנה ד): "קומוס – מין עפר, וצבעו שחור, ובערבי אלזא"ג"; וכן המאירי (שבת דף קד ע"א): "קומוס – מין עפר וצבעו שחור".

עפצא או עפצים – רש"י (גיטין דף יט ע"א) ביאר: "עפצים – גל"ש בלע"ז" ועדין שטינזלץ כתב: "גל"ש מן הצרפתית העתיקה gales – עפצים, בעיקר עפצי אלון". הכוונה ל-"רקמות הנוצרות כתוצאה מצמיחה מהירה ובלתי רגילה של איברי צמח שונים, כתגובה על גירוי כימי הנגרם ע"י עקיצות חרקים או חדירת וירוסים, חיידקים, פטריות, נמטודות או מזיקים אחרים לתוך הצמח" (אנציקלופדיה עברית, ערך "עפצים" עמוד 47). בעצי האלון ובעצי האלה נמצאים הם לרוב. ועיקר השימוש לדיו נעשה בבישול עפצי האלון.

שרף – הוא שם אחר של הקומוס שכתבנו לעיל. הגמרא (שבת כג ע"א) "כל השרפים יפים לדיו, ושרף קטף יפה מכולם". ופרש"י: "שרף – גומא, קטף – פרונייל [הוא מן הצרפתית העתיקהprunelier  והוא שזיף בר – ראה שטינזלץ מסכת שבת עמ' 94] של יער כמו שאנו עושים משל שרף".

ולדעת ר"ת (תוספות שבת כג ע"א): "כל השרפים יפים לדיו – פירש בקונטרס: 'שרף – גומא [קומוס]', ואין נראה לר"ת דהא דיו אין זה גומא… ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא] היינו לחלוחית של אילן [היוצאת על ידי בישול] כמו שאנו עושין דיו שלנו". לדעת ר"ת השרף שבגמרא הוא תמצית נוזלית המתקבלת מבישול של עצים.

וכל זאת כתבנו כדי להראותך, הדורש ובודק, שרבותינו חלוקים בזיהוי חומרי הדיו עצמם ולא קיבלו ממשה שמסר ליהושע אלא פסקו והכריעו על פי שיקול דעתם. יש שניסו וחקרו ויש שלמדו ללא בחינה ובדיקה.

שתי המחלוקות המרכזיות

בגמרא אשר הבאנו בראשית המאמר מבואר כי כבר בתקופת התנאים, במאה הראשונה והשנייה לספירה נחלקו ר' עקיבא ור' ישמעאל אם מותר להוסיף קנקנתום לתוך הדיו. הנה גדולי התנאים נחלקו בדבר היסודי ביותר: האם מותר להוסיף חומר לדיו אשר הופכו מדיו פחמנית לדיו ברזלית (וכמובן משנה את התכונות הבסיסיות של הדיו)? וראינו שלר' עקיבא מותר ולר' ישמעאל אסור. ומתשובת ר' ישמעאל לר' מאיר הנך למד שמדעתו וסברתו למד את הדין הזה "אמר לי [ר' ישמעאל לר' מאיר]: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? והלא אמרה תורה: (במדבר ה ,כג) 'וכתב ומחה' – כתב שיכול למחות". (עירובין יג ע"א); והרי לא אמר רבי ישמעאל: "כך מקובלני מרבי שקיבל מרבו הלכה למשה מסיני".

גם רבותינו הראשונים, מן המאות ה-11 וה-12, נחלקו בשני דברים חשובים בדבר הדיו בכתיבת סת"ם.

מחלוקת ראשונה: האם הלכה למשה מסיני כי יש לכתוב דווקא בדיו או שמא כותבים בכל חומר, ובלבד שיהיה צבעו שחור?

והמחלוקת השנייה היא "מהו דיו"? כלומר מאילו חומרים מורכב הדיו שעליו דברו התנאים והאמוראים בתלמוד. ועיין מה שכתבנו במאמרנו "מהו הדס ומהו אתרוג" שרבותינו לא תמיד חוקרים ובודקים נכונה את העובדות המציאותיות. ונראה שהוא הדין גם לעניין עשיית הדיו וחומריו.

המחלוקת הראשונה היא העקרונית יותר: האם הלכה למשה מסיני היא שספר התורה ייכתב דווקא בדיו, או שמא ההלכה היא שיהיה כתוב בצבע שחור ואין נפקא מינה ממה עשוי חומר הכתיבה – אם הוא דיו פחמני או ברזלי (אז תהיה כתיבת ספרי תורה ותפילין כשרה אפילו בפחם של ציירים או בצבעי עטי ה"לורדים" השחורים הנמצאים בחנויות כלי הכתיבה)?

הנה לדעת הרמב"ם והמאירי כתיבה שבכל דבר כשרה ובלבד שיהיה הצבע שחור. הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"א ה"ד-ה): "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. ואם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן".

וכן המאירי על מסכת מגילה דף יח ע"ב: "והוא הדין לכל שאר צבעים – לא יצא אלא בדיו, והוא הרכבת דברים רבים: מהם שמשחירין ומהם שמדביקין, וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר. ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו, אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת, ואין לחוש בכך; ואף על פי שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו – אנו אין לנו".

ואילו דעת רבנו תם ורבותינו הצרפתים שהלכה למשה מסיני הוא דווקא כתיבה בדיו ממש, ואם נכתב בחומר אחר אף שהוא שחור הרי שזה ספר תורה פסול, וכן הדין לתפילין ומזוזות. ואמרו (תוספות שבת כג ע"א): "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו, דשאר לא מיקרי דיו".

וכך כתב בספר יראים ר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ [הרא"ם] סימן שצט [דפוס ישן – טז] מרבני צרפת: "ודיו נקרא הנעשה משרף קוצים… הלכך אין ראוי לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה אלא בדיו הנעשה משרף קוצים".

וכך כתב גם ספר התרומה הלכות ספר תורה [קצה]: "אומר רבינו תם: כיוון דספר תורה בעי דיו, אם כן דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה – דהא אינו קרוי דיו". ונראה ברור שזו גם דעת רוב הראשונים שדנו ובררו את מלאכת הדיו, כמו הרמב"ן והרא"ש.

המחלוקות על דרך עשיית הדיו

ועכשיו נבאר את דעותיהם של רבותינו הראשונים במחלוקתם השניה, והיא בדבר עשיית הדיו והרכבו. והקורא ישתומם איך רבו המחלוקות גם בעניין זה שהוא, כביכול, הלכה מסיני שדווקא היא הייתה צריכה לעבור מדור לדור ללא שום בלבול וספיקות. ועל אחת כמה וכמה שמדובר במלאכת כתיבת סת"ם, שהרי הסופרים הכותבים את ספרי התורה אינם עושים אלא במלאכה זו והם בקיאים ומדקדקים והיו צריכים להעביר לתלמידיהם את מלאכת עשיית הדיו כמסורת קדושה מדור לדור בלי שום שינוי או הפסק.

דעת הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"א ה"ד): "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן [זה הצבען] וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש [זה המאגד] ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו [וזה הנשא] וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות".

ובשו"ת הרמב"ם סימן קלו: "אומר אני, שהדיו היא פיח, המתקבץ משריפת שמנים וכיוצא בהם, כמו השמן והזפת והקלפוניא וכיוצא בהם, כשכופין כלי, שמתקבץ בו אותו הפיח, וגובל אותו ובדבש בשיעור כדי שיורטב, ואוספו ומיטיב לשוחקו ולדוכו עד אשר יהיה לעלים דקים, ומושחין אותו בשמן ומייבשין אותו. אלו הם סממני (הדיו)".

ובכן, לדעת הרמב"ם הדיו של חכמי התלמוד היא דיו פחמנית/שמנים (ראה לעיל).

דעת המאירי כדעת הרמב"ם – שמלאכת הדיו מפיח השמנים (המאירי על מסכת שבת דף כג ע"א): "…והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש, ומיבשו. וכשרוצה לכתוב, ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום".

ובכן, גם לדעת המאירי הדיו של חכמי התלמוד היא דיו פחמנית/שמנים.

דעת רבנו תם, בעל התרומה והיראים (תוספות שבת כג ע"א, ד"ה כל השרפים יפים לדיו: "פירש בקונטרס: 'שרף – גומא'; ואין נראה לר"ת, דהא דיו אין זה גומא [שרף העץ], ודיו נמי אין זה מי עפצים [העשויים מעפצי האלון]… ועוד דבפרק כל היד (נדה דף כ. ושם) אמרינן: 'פלי קורטא דדיותא ובדיק' – דהיינו דיו שלנו שהוא קשה ולא של עפצים, ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא], היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו… ההוא שרף היינו לחלוחית ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו, דשאר לא מיקרי דיו כדפרישית. ואמרינן בפרק הבונה (לקמן קג:): כתבו שלא בדיו – הרי אלו יגנזו, ומוקמינן לה בהקומץ רבה (מנחות דף לד) בס"ת".

לדעת ר"ת עשיית הדיו היא על ידי בישול קליפות העצים [הנוזל המתקבל הוא הנשא] ומוסיפים את הפיח [הוא הצבען] הנקראת בלשונם ארמינ"ט (אידרמונ'ט =Atramentum) שמקורו בשריפת חומרים מהצומח או מהחי (וראה ניר אל עמוד רסג). כעדות התוספות (מגילה יח ע"ב): "קנקנתום חרתא דאושכפי – פירש הקונטרס ארמינט"א, וקשיא, דאם כן יהא אסור להטיל ארמינ"ט לתוך הדיו… שהרי בכל יום אנו מטילין ארמינ"ט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה שפיר". מכאן אתה למד שלדעת ר"ת אסור להטיל קנקנתום בדיו! ועוד חיזוק ותמיכה לאיסור זה מתוספות (עירובין יג ע"א ד"ה קנקנתום): "ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה, דמותר לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום".

ובכן, לדעת רבינו תם הלכה מסיני היא כי הדיו היא דיו פחמנית של עצים ואסור לתת בדיו של ספר תורה קנקנתום.

ובספר התרומה הלכות ס"ת [קצה] מפרט היאך עשו הם את הדיו בצרפת: "וזה שייך בדיו שלנו ששורין קליפות של עץ כשף שקורין פרונלייר [עץ שזיף הבר – ראה לעיל] או של עץ אחר במים על האש, ושולקין אותן שם, והלחלוחית מהקליפות יוצא במים. והם אחרי כן נקרשין, אותן המים, ומתייבשים עד שנעשים דיו".

ובספר יראים לר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ [הרא"ם] סימן שצט [דפוס ישן – טז], שגם הוא מרבני צרפת: "ודיו נקרא הנעשה משרף קוצים כדאמרינן בגיטין פ"ב [י"ט ע"א]: 'דיו – דיותא', ואמרינן בנדה פ' כל היד [כ' ע"א]: 'ר' אליעזר פלי קורטא דדיותא ובדיק', ודיו הנעשה משרף קוצים אית ליה קורטא לאחר שנתייבש ואדום קצת; ואמרינן נמי [שבת כ"ג ע"א]: 'כל העשנים יפין לדיו', ולאותו דיו טוב העשן ליבשו – הלכך אין ראוי לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה אלא בדיו הנעשה משרף קוצים".

לספר התרומה וספר היראים הדיו לכתיבת סת"ם היא דיו פחמנית/עצים או קוצים (אין נזכר פיח של שמנים).

דעת הרמב"ן (חדושי הרמב"ן על מסכת גיטין דף יט ע"א): "אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת… וי"א שהדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשימין בו שרף האילן שקורין צאגא"ל בלשון ערבי, אבל כי אתרבי אפצא מכל דבר שהוא מתקיים באפצא לחודה שאינו דיו גמור, וכן אני אומר שדיו של עפצים הוא דיו סתם לאחר תבשילו, אבל מי אפצא – בלא בישול אלא כשנשורו העפצים במים הוא שנתרבה מכל דבר המתקיים והוא מי מילין, והמבושל הרבה עושה קורטא, ובירושלמי אמרו: 'מטיל דיו שאין בו אפצא' – אלמא סתם דיו יש בו אפצא, והוא מעורב בדברים כגון שרף האילנות ושמן ודברים הצריכין לו, וכדאמרינן בפ' במה מדליקין: 'כל השרפים יפין לדיו, ושרף קטף יותר מכולם', וכן אמרו שם: 'כל העשנים יפים לדיו', וכן הדבר בדיו של עפצים. ור"ח ז"ל פי': 'דיו – מדא"ד או חבר', והחבר הוא דיו של עפצים שהזכרתי, אבל מדא"ד הוא העשוי מפחם של גפנים".

ובכן, לדעת רמב"ן ההלכה היא כי הדיו פחמנית/עצים. הרמב"ן לא הכריע האם מותר להטיל קנקנתום לתוך הדיו, ועיין בדבריו גיטין יט ע"א.

דעת הרא"ש (הלכות קטנות הלכות ספר תורה אות ו): "…מי עפצא לחודיה [בלבד] אין נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומ"א [השרף היוצא מהעץ] – נקרא דיו וראוי לכתוב בו".

וכך כתב בתוספות הרא"ש על מסכת גיטין דף יט ע"א : "דיו דיותא – אומר ר"ת, דדיו שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו כדי שיהיה עב אותו הוא הנקרא דיו אבל דיו שעושין מעפצין שקורין אגלייא"ש בלע"ז – ההוא לא מיקרי דיו, מדתני רבי חנינא: 'כתבו במי טריא ועפצא, כשר' (גיטין יט ע"א) – שמע מינה דעפצא לאו היינו דיו דלא תני אלא הנך דלא תנו במתניתין. מתוך כך אומר ר"ת שאין לכתוב ס"ת בעפצים שקורין אגלייא"ש, דס"ת בעי דיו כדאמרינן בפ' הבונה: 'או שכתבו שלא בדיו – הרי אלו יגנזו', וההיא ברייתא בס"ת איירי כדמוכח בהקומץ רבה. ומיהו, י"ל דאפצא לחודיה לא מיקרי דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא – נעשה דיו וראוי לכתוב בו".

לדעת הרא"ש הדיו אשר היא הלכה למשה מסיני היא דיו פחמנית של עצים. לדעת הרא"ש אסור להוסיף לדיו קנקנתום, ולשיטתו הדיו נעשה רק מעפצים בתוספת השרף הנוטף מהעץ (אסורה דיו של עפצים בלבד).

אחר הדברים האלה הנך רואה שרבותינו ביארו את עשיית הדיו מתוך הבנתם את הטקסט התלמודי ולא שקיבלו מרבותיהם או מהלבלרים והסופרים שקיבלו מסיני, ונמצא שלדעת הרמב"ם והמאירי הדיו המוזכר בתלמוד עשוי מפיח השמנים. ואילו לשאר הראשונים כמה וכמה דעות: הדיו עשוי מבישול העפצים או העצים עם פיח (עצים או שמנים), ונחלקו איזה חומרים מותר או חייב להוסיף כדי ששם "דיו" ייקרא עליו. רבינו תם, היראים, התרומה והרא"ש אוסרים להוסיף קנקנתום לדיו של ספר תורה.

וכיצד מעשה הדיו של סופרי סת"ם בימינו?

וכך היא עשיית הדיו של ספרי התורה בימינו אנו, וזה על פי ליקוט ספרי סת"ם, חלק רביעי: "ואכתוב אופן עשיית הדיו כפי שקבלתי מסופר זקן ומומחה פעיה"ק ירושלים מר' י"ש קסטלניץ שליט"א, וכן מסרו לו מיהודי מתימן בערך כך, וכפי שניסתי גם אני בעצמי, ובדרך כלל נוהגין פעיה"ק כך.

א. לוקחים חצי קילו עפצים (גאליש)… ואח"כ כותשין אותם לחתיכות ומספיק לחלק כל אחד לארבע – חמש חתיכות… אמנם לא לכותשם יותר מידי עד לאבק כי אז נעשה יותר פסולת , כי העיקר לדעתי טוב רק מי הבישול.

ומעשה הכתישה כך: שישים העפצים לתוך איזה בד ואחר זה ידפוק בפטיש וכדומה על הבד…

ב. אחר זה ישים העפצים לתוך סיר וימלא מים עד כדי גובה העפצים שבסיר, וישים כף גדולה ספירט של 96 אחוז וטוב להניחה כמה זמן (12 שעה) על השמש עד שיבלע המים לתוך העפצים או ישימם על אש קטנה מאוד כמו שמש.

ג. ואח"כ יוסיף עוד ליטר מים ויבשל על קנייט מאשינקע וכדומה באש קטנה (כמו שמבשלים טשאנט לשבת) כארבע שעות.

ד. וגם ישים גומא לתוך מי הבישול כחמשה גרם, (הגומא הוא אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, היינו הדבק הנוטף מהעצים) וטוב לבשל הדיו בכלי חרס…

ה. ואח"כ מסננים המים… עד שישאר רק העפצים…

ו.ואח"כ לוקחים כף קטנה קנקנתום (וזה נראה כמו גושי מלח ירוק קצת ויש מהם שנראה כמו אבנים) וטוב לקלותם על איזה פח או כלי דהיינו לפוררם הדק ואח"כ להשים על האש עד שיהיו אפויים (וצבעם נראה אז יותר לבן) ושמים הכף קטנה עם הקנקנתום לתוך הדיו בעת שעוד חם ומערבבים היטב…"

ובעינך תראה שמעשה הדיו בו נכתבים ספרי התורה של היום אינו לא כשל ר"ת שעשה על ידי בישול העצים בלבד ולא כדעת הרמב"ם מפיח השמנים, ולא כדעת הר"ת והרא"ש והיראים והתרומה שאסרו להטיל קנקנתום.

וכדי להראותך איך דור הולך ודור בא ומלאכת הדיו משתנה עם הדורות, עיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רעא סעיף ו: "ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים. [הרמ"א: ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ.] ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום – כשר", וברורה כוונתו של הרמ"א שאכן בדיעבד כשר אבל מלכתחילה יש להזהר שלא לעשות במי עפצים. ובשו"ת הרמב"ם סימן קלו כתב על הכותב בדיו (כפי שציין הרמ"א) "ואם יוקח זה המדא"ד [דיו העשוי מפיח השמנים, וישרה אותו] במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבינו ע"ה ספרי תורות, איך יאמר על ספר התורה שכתב (דברים ל"א, כ"ו) 'ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד', איך יכתב בכגון זה דבר, שירצו שיתקיים אלפי שנים? ומה שראוי לעשות הוא שישרה זה המדא"ד במי עפצין ויכתב בו ויחליק במטלית אחר הכתיבה כדי ליפות בזה הכתיבה ולקיימה, כי בזה הסדור יהיה לו קיום ולא ייטשטש ולא יימחה, ואם תרצה למחקו, תמחקהו מן העור ויימחה לגמרי ולא יישאר לו סימן כלל. וכן עשינו אנחנו". ראשית, הרמב"ם מחייב את השמוש במי עפצים, וזאת לעומת הרמ"א המחייב דוקא "ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ". שנית, לנגד עיננו קובע הרמב"ם את הלכות עשיית הדיו מחומריו על פי שיקול דעתו והגיונו (לאריכות ימי הכתב) ואין זכר למעשה הדיו שהוא "הלכה למשה בסיני" העוברת מדור לדור, אלא להגיון המעשי בלבד.

כך גם דרכו של ה"ברכי יוסף" לרב חיים יוסף דוד אזולאי (יורה דעה רעא ו אות ז): "עתה אין הסופרים כותבים בזה הדיו [של עצים בלבד, כדעת הרמ"א] מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל".

הוא שאנו אומרים שדור הולך ודור בא ומלאכת הדיו משתנה מדור לדור. ואתה, התלמיד מבקש האמת, צא וחשוב: אם דינים שהם הלכה למשה מסיני (ועוד בעניין המסור בכל דור ודור לקבוצה נבחרת של אנשי מקצוע שמלאכת שמיים בידם) לא הצליחו לעבור מסופר אל סופר ולא מלבלר אל תלמידו, מה נאמר על הלכות הרופפות בידינו כמו 39 אבות מלאכות האסורות בשבת!?

ותראה דבר מדהים: הדיו של סופרי הסת"ם דהיום יש בה קנקנתום. לכן, לדעת רבינו תם ויתר הרבנים הצרפתים וכן לדעת הרא"ש, הדיו פסולה. ספרי תורה, תפילין ומזוזות הכתובים בדיו פסולה, פסולים גם הם! והנה, יש משלומי אמוני ישראל המהדרים במצוות ומניחים שני זוגות תפילין, של רש"י ושל ר"ת (מפני מחלוקתם בסדר הפרשיות בתפילין של ראש). ואתה תלמיד נבון, בוא ותראה הגיחוך: איך אלה המדקדקים לא נתנו דעתם על כך שתפילין של ר"ת שהם מניחים בצדיקותם הם תפילין פסולים אליבא דרבינו תם עצמו! האם אין קץ להבל?!

דעת אמת