Guest Contributorתיאוקרטיה יהודית / גרשון ויילר
ספרית אפקים – עם עובד (1976), תל-אביב.
התיזה המרכזית של הספר היא שהדת היהודית וקיומה של המדינה הזאת מנוגדים זה לזה מעצם מהותם, ולכן אין מדינה שהיא יהודית במהותה באפשר בכלל.
בספר זה מוצגים רעיונות מספר המתלכדים לתיאוריה מדעית במובן החמור של המילה, הווה אומר היא ניתנת להפרכה ניסיונית. אם למשל, יכריז מוסד הילכתי מתאים שהכנסת היא היא המחוקק העליון של העם היושב בציון ושבתי המשפט של המדינה אינם ערכאות – הרי אראה בכך הפרכה של התיאוריה המוגשת בספר זה.
הכל יודעים שהעימות בין דת ומדינה בישראל אינו ענין של מאבקים שגרתיים בין מפלגות, אלא שורשיו נעוצים עמוק עמוק בתוך ההוויה היהודית. עם זאת, יש אצלנו איזו התנזרות מוזרה, אף כי מובנת, מדיון בגופו של ענין ועל פי רוב מסתפקים בטיפול סימפטומטי באותם מקרים חריגים מכשילים הצפים כפעם בפעם על פני שטחם של החיים הפוליטיים.
תיאוקרטיה – האידיאל של העם היהודי, הוא אידיאל של עם שדחה, עקרונית, את עצם הרעיון של הוויה לאומית מדינית. אידיאל זה מופיע אצל יוסף בן מתיתיהו "בנגד אפיון" (מאמר שני): "הן כל בני האדם שונים אלה מאלה מאוד במינהגיהם ובחוקיהם לכל פרטיהם. בעצם הדבר יש לאמור: אלנ נתנו את ממשל מדינתם בידי שליט יחיד, ואלה בידי שליטים מתי מספר, ואלה בידי המון העם. אולם מחוקקנו (משה – אלוהים) לא שם את ליבו אף לאחד מדרכי הממשל האלה, רק ציווה לנו "ממשלת אלוהים" (תיאוקרטיה)… הוא ציוה על העם לשאת את עיניו תמיד אל אלהים, כי הוא מקור כל הטובות".
מלכות אלוהים על ישראל היא נושא חוזר ונשנה במקרא : "כי לי בני ישראל עבדים; עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, כה).
אין במסורת העברית שום מוטיבציה מושגית לחיפוש אחר הגדרה של "המדינה הטובה ביותר" ממש כמו שאין בה שום מוטיבציה לבירור רציונלי מהו טבע "החיים הטובים". שכן התורה היא מה שמצווה והיא התורה רק מפני שצוותה ולא מפני שאפשר להוכיח שהיא עדיפה על כל יתר האפשרויות. התורה אינה יודעת את מושגי הטוב והרע אלא רק את המושגים של טוב ורע "בעיני אלוהים".
התיאוקרטיה העברית היתה צורה נחותה של ממשל כי הציגה את האלוהים כשליט או נסיך שצריך לשרתו מתוך ציות עיור. המקרא אף הוא חותר רק להחדיר ציות בעם, ולכן אין הוא יכול להיות מקור של אמת. הוא מחדיר ציות על ידי שהוא נוטע אמונה בנפשותיהם של הבריות. זה ההבדל שמבדיל שפינוזה בין הפילוסופיה שמטרתה היא האמת לבין האמונה שמטרתה הציות. משה לא ביקש לשכנע אותם בתבונה אלא "איים על העם בעונש על הפרת החוקים והבטיח שכר על שמירתם".
לדעת הרמב"ם התורה מכוונת להסדיר את החיים, ואשר על כן אפשר לומר שהיא בעלת אופי מדיני. ומי קובע מהם סדרי החיים?
תורת משה היא הנורמה הבסיסית ונבואתו יחידת הסגולה היא התנאי המוקדם לה. מה מלמדת תורת משה ביחס לאיזו בעיה ספיציפית, דבר זה נקבע על פי פירושיה הנורמטיביים. הנורמטיביות של הפירושים הללו נקבעת על פי סדר הדורות הלגיטימי. הנה כך, כל המלמד בגלוי שצריך להתעלם מתורת משה הוא נביא שקר או מורד. אולם יורש לגיטימי רשאי להורות דברים הנוגדים בעליל את תורת משה, ובלבד שתורתו נגזרת מתורת משה על פי הכללים שנתקבלו כנורמטיביים.
הרמב"ם היה גם תיאוקרט; לכאורה דיבר על המדינה, אך למעשה היתה דעתו נתונה להלכה ולמעשה שיצדיקו את המשמעת הפנימית של עדה דתית.
ברוך שפינוזה- ראה בבירור יותר מכל שראה אדם זולתו בזמן מן הזמנים שהדת היהודית לא תצלח להיות יסודה של מדינה. שפינוזה היה כופר בעיקר. אך לעיתים קרובות ביותר הכפירה והבהירות כרוכות יחד. שפינוזה הוחרם על ידי הקהילה היהודית הפורטוגזית של אמסטרדם מפני שהיה כופר פעיל. מה היו אותם דברי מינות?
מינות לעולם יש לפרשה במושגים מוסדיים; לעולם לא ההשקפה כשלעצמה היא בגדר כפירה אלא רק מעמדה, או העדר מעמדה, בתוך מוסד נתון, הם ההופכים אותה לכפירה. מהן איפוא, ההשקפות הצפויות ביותר להיחשב ככפירה במוסד כלשהו? ברור, אותן השקפות הנחשבות הרסניות לגבי מרותו של המוסד עצמו. ומיהו המוסד של הדת היהודית? הרבנים!
הדת היהודית , בצורתה כיום, זאת אומרת בצורה שהיא קיימת זה אלפיים שנה בקירוב, יש בה רק עיקר אמונה אחד או עקרון פעולה אחד שאינו משתנה והוא: כל המרות היא נחלת אלה המוסמכים להפעילה – הציות לרבנים המוכרים הוא החובה הדתית העליונה. אין שום דבר, לרבות כוונתם המפורשת של כתבי הקודש, שאפשר להניח לו לבטל את המרות הרבנית.
ההלכה – טבעה ומוסדותיה
הסנהדרין – הפיקציה המשפטית הטמונה ביסוד ההלכה גורסת שבכל פיתוחיה המאוחרים היא שאובה, בצורה זו או אחרת, מן התורה שבעל פה – שיחד עם התורה שבכתב ניתנה על ידי משה בסיני. משה היה נשיא הסנהדרין הראשונה כמוסד מחוקק אשר התקיים ברציפות . לסנהדרין סמכות מוחלטת, שום דבר, אף לא הכתוב במפורש ביותר במקרא, לא היה יכול לשמש בסיס לאי ציות לסנהדרין לאחר שאמרה את דברה האחרון.
הסנהדרין בטלה זמן מה לפני סוף המאה הרביעית לספירה, והניחה אחריה, אם גם בפיזור גאוגרפי, את המוסדות שמרותם הדתית מחייבת בהחלט. מוסדות אלה עודם עימנו.
הלכה ללא מדינה – עם חתימת התלמוד ננעלו כביכול שערי החקיקה. אי אפשר היה להוסיף עוד דבר על החוק האלוהי, "אף לא על תורה שבעל – פה. מכאן מתחילה "ההלכה" [שולחן ערוך ] , הנורמות שהיהדות הרבנית רואה אותן מחייבות נקבעות ברובן בהסתמך על הבנתם את "ההלכה" .
אין ההלכה מערכת משפטית של מדינה. כך הדבר לא רק מפני שמכוח מקרה היסטורי חרבה המדינה אלא מפני שההלכה מיוסדת על עצם ההנחה של אי קיומה. ההלכה היא מערכת משפטית של עדה דתית החיה תחת שלטונם המדיני של אחרים.
במידה רבה ההלכה עוברת בשתיקה על ארוגנה של המדינה השולטת המדינה הגויית. אין היא מתעסקת בשאלת הלגיטמיות של המדינה הגויית, שהרי אילו עשתה זאת לא היה בכך טעם מכל וכל. מלכות הגויים מתקבלת כעובדה ניצחת שהכרח להשלים עמה בצורה כזאת שתשאיר אפשרות לקיום התורה. מאחר שההלכה היא עצמה מערכת נורמטיבית, הרי השאלה ביחס למדינה הגויית היא שאלה לגבי דרך הסתגלותה של המערכת הנורמטיבית של ההלכה למערכת הנורמטיבית של המדינה.
ההלכה היא מערכת של משפט אלוהי, ובאשר היא כזאת לא די שהיא זרה לרעיון של ממשלת עם אלא גם חסרה היא את האמצעים המושגים להתפשר עמה. אין ההלכה קיימת לטובת הציבור אלא כדי לאכוף את הטוב בעיני האלוהים. תכליתה להשיג צייתנות מסורה ובפירוש לא לעודד מחשבה רציונלית על התנהגות האדם.
תיאוקרטיה ומדינת ישראל – היהודים היו תמיד גוף נבדל, שפעמים האירו לו פנים ועל פי רוב הזעיפו לו פנים, אך תמיד היה זה גוף נבדל בבירור ובמוחלט. הכל הכירו בכך שהם עדה נפרדת בעלת חוקים משלה שתחולתם מוגבלת.
חברה מסורתית זו זועזעה עד היסוד עקב התהליך ההיסטורי שהקיף את אירופה מאז תום המאה ה- 18. השפעתם הגוברת והולכת של רעיונות ההשכלה ויצירתן של מדינות לאום הביאו בעקבותיהם את הצורך לעשות מעשה רדיקלי ביחס לאוכלוסיה היהודית – מתן זכויות אזרח שוות ליהודים כיחידים. כתוצאה מכך סולקו הסייגים המשפטיים החיצוניים שאילצו את היהודי לחיות בתוך קהילתו. במקביל לכך ניטלו ממנהיגי הקהילה סמכויות הכפיה שלהם. מכאן והלאה מרות ההלכה הייתה עניין שברצון חופשי בלבד. זה היה איפוא , המשבר הגדול שפקד את החברה היהודית מסורתית.
מקום שהיו החיים הקהילתיים בהנהגה הלכתית חזקים ביותר, הייתה התנגדות החלטית בראשותם של רבנים, לכל רעיונות ההשכלה ולכל רעיון של אמנציפציה. תגובתם של אנשי ההלכה לא ידעה פשרה. הם חיזקו את המשמעת הקהילתית הפנימית ככל שיכלו, נמנעו ככל האפשר מכל מגע עם העולם החיצון, הגבילו את עיסוקיהם של המאמינים באותם תחומים של פעילות כלכלית שפגעו במידה מעטה ככל האפשר בחובותיהם הדתיות, וחשוב מכל – נלחמו בכל להט נפשם נגד החדרת רעיונות חתרניים בקהילותיהם.
ההשכלה חשובה מבחינה היסטורית מפני שהצליחה. עובדת ההכשרה הרוחנית והאינטלקטואלית של ההשכלה היא שהצמיחה אומה יהודית, המוכנה לשאת תנועה לאומית.
תמורה זו במחשבה, נכונותם זו של יהודים לחשוב עצמם אומה ולא עדה דתית שנתקדשה לעשות כמצוות האלוהים, היא אפשרה להעלות את שאלת המדינה היהודית.
תהליך החילון התבטא באחד משני דברים או בשניהם: בדחיית הפירוש הדתי של ההוויה היהודית ובדחיית הפירוש העדתי. תפישת ההלכה כתרבות לאומית מסייעת ליטול ממנה את התוכן המחייב שבה הרבה יותר מהתקפות מצח על יסודותיה ההיסטוריים ואו התיאולוגיים. תהליך החילון הושלם עם השמדתה של יהדות אירופה במלחמת העולם השניה ועם הצלחתה של הציונות המדינית לאחר מכן.
כאשר הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל ב- 1948 עדיין לא נמצאה תשובה לשאלות הנוקבות לגבי יחסי דת ומדינה בישראל.
הדבר שאני מבקש לומר הוא שצריך להקדיש לבעיה יותר מחשבה, שצריך להשקיע יותר מאמץ בהבנת טבעה של ההלכה ובהבנת התנאים ההיסטוריים שמתוכם צמחה; שצריך להיגמל מן העצלות האינטלקטואלית המתבטאת בהאשמת הרבנים בחיכוכים המתמידים הקיימים בישראל בין הדתיים לזולתם; שצריכה להיות הבנה נרחבת יותר של הבעיה בכל מורכבותה. משעה שתיעשה עבודת הכשרה זאת אפשר יהיה לצעוד ולהתקדם, במידת ההסכמה הכללית הנחוצה, לקראת הפרדת הדת והמדינה בישראל, דבר שבתנאים הספיציפיים של הארץ אין פירושו אלא זה שתחדל המדינה מלגלות ענין כלשהו באכיפתה של ההלכה כנגד האזרח.