יוסף אגסי, בין דת ולאום: לקראת זהות לאומית ישראלית.  פפירוס, 1984. מהדורה שנייה. 1993. אנגלית, Liberal nationalism for Israel, Jerusalem and N.Y., Gefen, 1999

ספר זה נכתב בצל אווירת המועקה וייאוש הפושטת והולכת בישראל, שמצבה נראה לרבים מיושביה כהולך ומידרדר. הדברים נכתבו ב-1984 ונראים תקפים אף ביתר שאת בתקופתנו (2007).

זיהוי המועקה והייאוש הפושה חשוב להבנת הדרכים הראויים לרפואתה ולתקנתה.

ישראל נמצאת כיום במצב לא נורמלי באופן חריף וקשה מאוד – ממשלות ישראל מסרבות להכיר בקיום האומה הישראלית ועל כן אינן יכולות לראות בקיום המדינה מכשיר יוזמה מדיני ומכשיר לשירות האומה ולאזרחיה החיים בגבולותיה. היעדר הנורמליות הישראלית היא בהתעלמות מהאינטרס הלאומי הישראלי. ישראל רואה את עצמה לא כמדינת הלאום הישראלי, אלא כמדינת היהודים המפוזרים במדינות רבות. על כן אין לישראל משימה ראשונית לדאוג לרווחת האומה הישראלית, שאין היא מכירה בה, אלא לרווחת כל היהודים בתפוצות, וזה אינו מתאפשר כי הם חיים בתפוצות כאזרחי מדינות שונות.

מהכרזתה של עצמאות ישראל רצף השינויים הטבעי והמתקבל בתולדות היהודים השתבש לחלוטין ויצר אנדרלמוסיה . בתחילה, העם היהודי המסורתי שהיה אוסף קהילות פזורות באחדות דתית, תרבותית ואתנית השתנה מאז קום הלאומיות המודרנית שהחלה באירופה ובאמריקה בעת החדשה, שכן האומות המודרניות קלטו גם יהודים כבניהן ובנותיהן. מלבד ממזרח אירופה, ששם יהודים לא הורשו להצטרף לתנועות הלאומיות המקומיות לכן יזמו במקום-זאת תנועה לאומית יהודית ששאפה ליצירת לאום יהודי חדש בעל מדינה עצמאית בגבולות גיאוגרפיים שנהפכה לתנועה הציונית. משהתממשה שאיפה זו מטבע הדברים, כפי שקרה ליתר העמים, היה צריך להכריז על הלאום הישראלי החדש וביטול הלאום היהודי (ביטול הלאום אך לא ביטול הדת, התרבות והאתניות היהודית). היתרון בכך שקיום לאום ישראלי יעודד ויחזק את קיום יהודים בני לאומים שונים כפי שחזה הרצל. זה היה תוספת מרכיב חדש: מדיניות יהודית (ללא ביטול המרכיבים המסורתיים, הדת, התרבות והאתניות היהודית). אילו שאפו מנהיגי ישראל לממש תקוות אלו ולייסד מדינה נורמאלית, היה עליהם להכריז על הלאום הישראלי החדש כיורש התקוות המדיניות של התנועה וכמגשים אותן והם לא עשו זאת.

אם כן, מנהיגי ישראל אינם מכירים בשינויים ובתמורות שחלו בעולם המודרני ─ התפתחות מדינת-לאום ליבראלית דמוקראטית הדואגת לרווחת אזרחיה, אלא נשארו עם תפיסות עולם טרום-לאומיות. הם מתייחסים אליה כאל הגטו יהודי גדול, המחזיק צבא כדי לשמור על הקהילה היהודית המרוכזת בתוכו. העם היהודי נשאר מפוזר בין העמים אלא שהוא מאוחד, אם בדת המשותפת אם בתרבות משותפת ואם באתניות משותפת. הוא חסר לאום במובן המודרני. בעולם המודרני בניו ובנותיו שייכים לאומות שונות. לחלק מבניו ובנותיו יש שטח אדמה נוסף הנשמר על ידי צבא יהודי, אך ללא לאומיות משלו. וזהו החידוש היחיד של ישראל – גטו לבני הדת היהודית הנשמר על ידי צבא יהודי.

בתור מדינה של דת-לאום ישראל מכירה רק בזרם האורתודוקסי ביהדות תוך אמוץ של פיקציה של שוויון דתי המאפשרת לה להתעלם הן מבניה ומבנותיה היהודים המאורגנים בקהילות שאינן אורתודוקסיות ויותר מכן מבניה ובנותיה שאינם יהודים.

.

הפתרון היחיד העשוי להציל את האנדרלמוסיה בה שרויה ישראל הוא: להבחין בין בני הלאום הישראלי לבין בני דת יהודית ולהפריד בין השלטון בלאום לשלטון בקהילה, כלומר  הפרדת מוסדות הדת מהמדינה. כך תוכל ישראל לנסות לממש את חלום כל אבות האמנציפציה: התחדשות והתעדכנות של אומה עתיקה החוזרת לאדמתה. על ישראל להכיר באומה הישראלית ובזהות הלאומית הישראלית שמטרתה הלאומית תהיה להקים משטר הדואג לשלום הלאום ולרווחת בניו ובנותיו, תוך ביטול המטרה המיסטית המשיחית שבשמה ממשלות ישראל מתיימרות לשמור על בני הדת, התרבות והאתניות היהודית בעולם כולו. וכך יוכל הישראלי המצוי להיות ישראלי מבחינה מדינית ויהודי מבחינה דתית או תרבותית או אתנית כרצונו, והוא יוכל להיות ישראלי ויהודי ללא שיהיה ניגוד או תחרות בין היותו ישראלי לבין היותו יהודי.

המחבר, יוסף אגסי,  פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת יורק, טורונטו.

פרטים לרכישת הספר  כאן: