עידן האורות | דעת אמת

עידן האורות / מיכאל הרסגור

אוניברסיטה משודרת (מהדורה שניה 1989), משרד הביטחון, תל – אביב.

"עידן האורות" – סוקר את הציוויליזציה של מערב אירופה בתקופת פריחתה המלאה כתרבות של האדם המאמין בעצמו, בכוחו להשתחרר ממשפטים קדומים ומאמונות טפלות, אדם המאמין ביכולתו ליצור ציווליזציה אנושית, היכולה לשמש דוגמה לעולם כולו. המאה ה-ה – 18 הביאה לידי הבשלה את זרעי ההומניזים, שזרע הרנסס… חרות, שוויון, אחווה – סיסמותיה הזוהרות של המהפכה ושל עידן האורות – אינן מילים ריקות. המונים נתנו את נפשם על השגתן ויישומן. הן עדיין מדריכות את אלה הרוצים בהשגות אנושיות, חופש וצדק למין האנושי. זאת מורשת עידן האורות…

למה דווקא "האורות"? מפני שזהו השם המקובל בכל השפות האירופיות:enlightenment באנגלית, le Siיcle des lumiיres בצרפתית ו- Aufklהrung בגרמנית; והוא בא לציין תקופה , אשר משכיליה ראו עצמם בני אור הלוחמים באבות החושך [בניגוד למונח הרווח בשפה העברית "תקופת ההשכלה"].

אמר אחד המהפכנים של סוף המאה: "האושר הוא רעיון חדש באירופה", כי האושר נראה עד אז כהתגרות בבורא העולם, כפרובוקציה כלפי הכנסייה, המוסכמות והמסורת. מראשית המאה ה- 18 אין המשכילים מתביישים להיות מאושרים, אינם מתביישים לשאוף אל התענוג ואל המותרות. במקום לדבר על "אבותינו זכרונם לברכה", ביראת כבוד, מדברים על "אבותינו גסי הרוח"…עידן האורות התחיל כתנועה של עילית, והסתיים כמהפכה עצומה, אשר גרפה את ההמונים העמוקים ביותר למעש פוליטי ולשינוי החיים …התהליך הגדול והמהפכני הזה החל אט אט, מתוך ויכוחים, מתוך הפרות של המוסכמות, מתוך שיחות ספרותיות והתפתח , אט אט, עד שהפך לרוח סופה, אשר גררה את העולם הנאור כולו לתמורה איכותית, שטרם היתה כמותה.

ניפוץ אלילים –

רעיון השאיפה לאושר, שהוא כל כך לא קתולי, וכל כך לא נוצרי, ולמעשה אפילו כל כך לא דתי התפתח עוד במאה ה- 17 ואפילו קודם לכן. החוגים אשר נקראו ליברטנים, מלשון "ליברטס" , כלומר חופש, הכשירו את הקרקע. שם זה הוא חיובי ופופולרי בחוגי המשכילים אבל במאה ה- 18 המוקדמת וגם במאות שקדמו לה הוא היה שם לגנאי. אדם חופשי הוא אדם שפורק מעליו את עול המצוות הדתיות – על כן הוא אדם מסוכן. במאה ה- 17 הועלו עדיין על המוקד אנשים שדעותיהם היו שונות מאלו של הממסד הדתי, ובמקרה הטוב הם הושתקו. ג'רדנו ברונו נשרף בשנת 1600; קמפנלה נידון למאסר עולם, ואניני נשרף ב- 1614 וגליליי שותק ב- 1633.

הכנסייה גם סלדה מהרעיון המקובל על אותם אבות השכלה, דהיינו האמונה שאדם מוצא את שלמותו בכוחות עצמו, ללא חסד אלוהי, ללא תחושת עדר של קהילת מאמינים, ללא התרפקות על מסורת מאובקת. הפתיחות ללמוד מן המדע, האופיינית לראשית המאה ה- 18, תורגמה כמובן גם במושגים חדשים לחלוטין, בכל מה שנוגע ליחסו של האדם אל הבורא. מופיע מה שנקרא דאיזם, שאינו אתאיזם. להיפך הדיאיזם טוען שישנו אלהים, אשר ברא את העולם. אולם האל אינו זקוק לפולחן. הדיאיזם שואב גם מם מן ההתפתחות המדעית, בהסבירה את העולם לא על ידי איזה תופעה מסתורית של נס, של נפלאות או של התגלות – אלא על ידי השתלשלות מחויבת המציאות של סיבה ותוצאה. הוויכוח בין הדיאיזם לדתיים מתנהל בדרך כלל לפי הדגם הבא: אתם מדברים מילים, ואילו אנחנו מדברים עובדות.

התפתחות הדיאיזם מסתייעת בהוגי דעות רבים אך מאחורי כל הדמויות המדאיגות את המוסדות הקיימים עומדת אישיותו של היהודי ברוך שפינוזה (1632-1677) אשר הטיל צל ארוך על המאה ה- 18 כולה. שפינוזה מצא את הפתרון לבעיות שהטרידו את משכילי עידן האורות ב"ספר המידות" שלו ("האתיקה") בו הוא מסביר את אלהים בצורה שהשביעה את רצונם: "אלהים או הטבע" – כלומר לא ברירה בין האל לבין הטבע, אלא איחודם: אלהים, כלומר הטבע. שפינוזה איפשר לאתיאיסטים להודות שהם מכירים באלהים מבלי לשקר – והיווה אוצר של תעוזה אינטלקטואלית של מחשבת המאה ה- 18.

השאיפה הזאת לחידוש, ההעזה הזאת לחשוב מה שאיש לא העז לחשוב לפניהם, עשו את נושאי ההשכלה המוקדמת לאנשים, שהעריכו את עצמם מאוד מאוד. משכילים אלה היו חדורים תודעה של שליחות, והתגברו על גבולותיו של אותו חוג סגור של אנשים, שמכירים אלה את אלה ומשוחחים בניהם. נולדה הרגשה, שהם חייבים להוציא אל מחוץ לחוג שלהם את האמת הגדולה בדבר ניצחון התבונה, שהיתה לדעתם אמת גואלת, לא רק למקורבים שלהם, אלא לאנושות כולה.

שחר ההשכלה –

אנגליה – ב- 1724 הוציא קולינס (ידידו של לוק) חיבור שערורייתי, "יסוד וסיבה של הדת הנוצרית" – שרעיונו המרכזי הוא: פחות דת מביאה יותר בריאות לחברה, וזאת מפני שאי אפשר למצוא שינאה יותר עמוקה, יותר יוקדת מזאת הניצתת במריבות בין הסיעות הדתיות השונות. קולינס מאמין שהחוגים הדתיים פוגעים בשלום הציבור: כדי לשמור על הסדר הטוב חובה לסלק את השפעתם החברתית.

צרפת- ויכוח אידאולוגי גדול מתנהל בטרקליני צרפת ונושאו: התענוג. הכנסייה נחרדה מעצם בחירת הנושא ומהצגת התענוג כשיא החכמה, הזוכה בחסידים רבים. התענוג אינו הפקרות, לא כשתייה הגסה, לא כאכילה הגרגרנית, אלא הוא תובע כעין חסכון של החושים, כדי להגיע למקסימום של הנאה, במשך הזמן הארוך ביותר. זהו נסיון ליישם את החשבון ואת ההנדסה לגוף האדם ולנפשו, גיוס הפסיכולוגיה, הפיסיולוגיה וההשכלה הכללית, למען הגברת הנאתו של האדם מחייו החולפים.

איטליה – הכומר מוראטורי (1672 – 1750) אסף בחריצות של נמלה את כל התעודות המקוריות שעלה בידו לגלות בארכיונים והנוגעות לעברה של איטליה. עובדת היותו כומר לא הפריעה למוראטורי לחשוף את מדיניות הכנסייה, אשר באמצעות זיופים, הפרת הסכמים ופירוש מגמתי להתחייבויות, חתרה להשתלט על רבות ממדינות איטליה. גילוייו ומחקריו של מוראטי עולים בקנה אחד עם המגמה הכללית של תנועת ההשכלה: גיוס העובדות העקשניות נגד יומרות הבנויות על מקסם שווא.

כוכב נולד – בצרפת נולד כוכב , אשר ימלא באורו את שארית המאה ה- 18, והוא פרנסואה מריה ארואה, המתכנה וולטיר.

וולטיר , העתיד להתפתח לפילוסוף, למחזאי, למחבר רומנים, להיסטוריון, לסוציולוג, למורליסטן הזוהר של המאה ה- 18.

וולטיר העריץ את הפרלמנט של לונדון. העובדה שאפשר לבקר את הממשלה ואי אפשר לאסור את המבקר נראתה לו כיעד, שחובה להשיגו גם בצרפת. הוא שם לב שפשוטי העם באנגליה נועלים נעליים, שעה שהאיכרים הצרפתים יחפים או נועלים קבקבים של עץ. והוא רושם בכאב ובתסכול, שהאנגלים מייחסים את הדלות של האיכר הצרפתי לדת הקתולית. "קבקבים של עץ וקתוליות"! כך אומרים האנגלים: wooden shoes and poppery" " . כל חייו ידגיש וולטיר את הקשר בין הצד החומרי של החיים לבין המנטליות, בין הכלכלה לבין האידאולוגיה – והדבר עושה אותו להיסטוריון המודרני הראשון. הוא פירסם יצירות בעילום שם, חוברות שהחזיקו מעט עמודים ונמכרו בזיל הזול; הוא טען שאילו היה מחיר התנ"ך 2000 לירות שטרלינג, איש לא היה דתי. לעתים קרובות פירסם יצירות אלמוניות על חשבונו – הוא סיבסד בצורה זאת את הצעידה קדימה של ההשכלה.

וולטיר והגברת די שאטלה לומדים בגלותם מתמטיקה, עורכים ניסויים בפיסיקה, גברת די שאטלה, אישה מעניינת מאוד, מתרגמת את ניוטון לצרפתית, וכותבת ספר על הפיסיקה. אופיינית ומבשרת את העתיד היא העובדה שהזוג הבלתי חוקי הזה עוסק גם במחקר התנ"ך. הם הבינו היטב, שהתנ"ך הוא התשתית התרבותית של הכנסייה הקתולית. וכיוון שהכנסייה הקתולית היא בעינהם האויב העיקרי , יש לגשת ולנתח את בסיסה התאורטי ואת מהות האמת שהיא מפיצה. מאדאם די שאטלה כותבת חיבור בחמישה כרכים גדולים מאוד, שנקרא "מחקר ספר בראשית", וזה כמובן נסיון, לגשת לתנ"ך כיצירה אנושית גרידא. היא מגיעה למסקנה שהתנ"ך הוא אנתולוגיה של כתבים, שנכתבו בתקופות שונות , ואין ליישב את הסתירה בינהם, מפני שמדובר במסמכים השייכים לספירות אינטלקטואליות, גיאוגרפיות ופולטיות שונות ומשונות.

דייויד יום (1711-1776) – הוגה דעות בריטי ממוצא סקוטי, המקביל פחות או יותר, לחכמי צרפת באותה עת. ובהגזמה אופטימית הוא כותב: "באי שלנו נפטרו כבר הבריות מכל האמונות הטפלות. הם אינם קדים עוד לסמכות; די להם בתבונה".

מונטסקייה – כותב ספר "רוח החוקים", ספר זה , אשר השפיע באופן מעשי על עיצובו הפוליטי של המערב, הופיע בז'נבה , בנובמבר 1748 . מונטסקייה מתגלה כהוגה בעל תושייה ומקוריות ולקורא לא נותר ספק בכך, שלמחבר סלידה עמוקה משלוש תופעות: עבדות בכל צורותיה, עריצות ואי סובלנות.

הופעת "רוח החוקים" היתה כהרעשת תותחי האורות, הפותחת את הדרך להסתערות הגדולה של ההשכלה במחצית השנייה של המאה ה- 18.

עם הופעת הספר הוקע הספר בחוגים הדתיים הקתוליים כפרי מסוכן של רוח ההשכלה, אותה ראו כמהדורה תרבותית של רוח השטן. מאמציהם של חוגים אלה הביאו להכללת היצירה ברישמתם השחורה של הספרים האסורים על ידי הכנסייה הקתולית – ה"אינדקס" (1721).

מונטסקייה פתח את הדרך לידידו , הצעיר יותר, הרוזן לבית ביפון (1707 – 1788) . ביפון התמחה במדעי הטבע ובעיקר בזואולוגיה. וב- 1749 יצא לאור הכרך הראשון של "ההיסטוריה הטבעית". זכותו של ביפון, שהוסיף להשקפת העולם של עידן האורות אספקט עמוק ומרחיב את הדעת זה של עולם החי. הוא הפך לאלתר למפלצת בעיני החוגים הדתיים – על אף שהמפלצת אינה מופיעה כלל בין בעלי החיים עליהם כתב. ביפון ביטל את סיפור בריאת העולם אשר בכתבי הקודש והניח הנחה קוסמוגונית (הנוגעת למוצא העולם) , לפיה נוצרו כוכבי הלכת מהתנגשות בין השמש לכוכב חולף. במה שנוגע לעולם החי, דגל ביפון במה שנשמע כמו טיוטה ראשונה של תורת האבולוציה: הוא סבר שהסביבה משפיעה על צורות החי ומעצבת אותן ושהשינויים מועברים על ידי תורשה. מובן על כן שאויבי ההשכלה גילו מיד איזה מיטען מסוכן נושאת בחובה "ההיסטוריה הטבעית" התמימה לכאורה של הרוזן לבית ביפון. הפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת פריס, כלב השמירה של המסורת הדתית, נפגעה בעיקר מן העובדה שביפון אינו מקבל את גיל העולם כפי שנקבע על ידי חישובים תנ"כיים. התיאולוגים תבעו שיחזור בו מהנחתו המדעית – שאם לא כן ינקטו צעדים נגדו. ביפון, שהיה מעוניין מעל כל דבר בהמשך פירסומו של הספר, חזר בו – והוסיף להוציא לאור את כרכיו.

מול סוללה של וולטיר, מונטסקייה, ביפון ורבים אחרים, מגלה הצד שכנגד את ישימונו התרבותי. העבודה האינטלקטואלית העצומה שהשקיעו מחוללי עידן האורות מתחילה לשאת פירות. "העבודה מרחיקה מאיתנו את שלוש הקללות הגדולות – השעמום, השחיתות והעוני" כותב וולטיר.

מלחמת האינצקלופדיה

הסופר דני דידרו (1713-1784) הוציא כרך ראשון של אנציקלופדיה ביולי 1751. הישועים, שנודעה להם השפעה בחצר המלך הוקיעו מיד את הכרך כ"אנטי דתי": בכרך השני (ינואר 1752) נכלל ערך שטיפל ב"אמת בטוחה" ובו לא נאמר כלל שהאמת הבטוחה ביותר היא האמת האלוהית. הממשלה אסרה את המשך הופעת האנציקלופדיה, ופקדה להחרים את כל החומר.

מערכת "האנציקלופדיה" הופכת למלחמה גלויה, רעיונית ופוליטית. בין נאמני האורות לבין המחנה הדתי "המפלגה החסודה" (פארטי דיבו בצרפתית). באוקטובר 1753 מופיע הכרך השלישי. כל כרך חדש מעורר מחאות הישועים , מחאות נגד ופולמוס לוהט. בפברואר 1759 נאסרת "סופית" הופעת היצירה. מופעלים לחצים ולחצים נגדיים . הפרסום מתחדש, לבסוף הושלמה ההוצאה לאור ב – 1765. השלמת הופעתה של האינצקלופדיה מהווה ניצחון מזהיר של מחנה האורות.

דידרו ראה בתרומת האנציקלופדיה להרחבת הדעות בכל התחומים תפקיד פוליטי וחברתי כאחד: "על מנת שצאצאינו , בהיותם משכילים יותר, יהיו בעלי מידות טובות יותר ומאושרים יותר, כך שאנו לא נמות מבלי לשרת ככל יכולתינו את המין האנושי" כפי שכתב בעצמו באנציקלופדיה.

עם התקרבות המאה ה- 18 לקיצה, הצליחה ההשכלה הכללית לערער את אושיות העולם הישן.

ובשנת 1976 יצא לאור ספרו של אדוורד גיבון (1737-1794) "תולדות השקיעה והנפילה של האימפריה הרומית" . סיבת נפילתה של רומי היא כפולה, אליבא דגיבון: "תיארתי את התגברות הברבריות ואת התגברות הדת" , כתב הוא , והניח לקורא להבין שאין הבדל בין שני היסודות: פלישת "העמים הפראים" וניצחונה של הנצרות אחראיים כמעט באותה מידה להתמוטטות רומי.

עד כאן תקציר הספר "עידן האורות".