שאלה לי בנוגע לאופן בו הדת היהודית תופסת את כל נושא הגיור.
בהיותי אדם חילוני אני אישית מחשיב את נושא הגיור כאקט חברתי, של קבוצת אנשים המוכנה לקבל לקרבה חברים חדשים בעלי תפיסת עולם משותפת. אולם אני מתאר לעצמי שאדם דתי רואה זאת בצורה אחרת: למיטב הבנתי היהדות גורסת כי ליהודי וללא-יהודי מבנה נפש שונה – לגוי ישנה "נפש בהמית". ועל כן עם ההפיכה מגוי ליהודי, מתקן בורא עולם את נפשו של האדם בצורה כזו שהיא הופכת לנפש יהודית.
הדבר מתמיה אותי: הרי מי שמחליטים על כשרות הגיור הם דיינים בבית הדין הרבני. כלומר אנשים בשר ודם מחליטים החלטה, ולשיטתם בורא העולם הוא רק המבצע? נשמע מוזר מאוד. כיצד המפרשים הדתיים מסבירים את הסוגיה?
יתר על כן, לאחרונה אנו שומעים על מקרים שבהם בוטלו גיורים שהוכרו על-ידי בית דין רבני מסוים, וזאת זמן רב (לעתים מספר שנים!) ועל-ידי בית דין רבני אחר. מה לשיטתם קורה לנפש האדם במצב כזה? כיצד אנשים דתיים מסבירים זאת?
אודה לכם על ההתייחסות
צחי
לפני שאשיבך ברצוני להעיר על דבריך: " בהיותי אדם חילוני אני אישית מחשיב את נושא הגיור כאקט חברתי".
אחת מהתופעות המרתקות באדם היא יכולתו לעשות אידיאליזציה לכל הנקרה בדרכו, להשליך את תפיסתו, דמיונו ותשוקתו לאובייקט האדיש לחלוטין לכל המתחולל בלב האדם.
כך הופך הוא אבן לאלוהיו ונזמי זהב באוזני הנשים, הבנים והבנות ל"אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, לב; 8).
ובתקופה שלנו שכוח הדמיון וההזיה התעצמו אין האדם זקוק להשליך הזייתו על אובייקט אלא דיי לו בגחמת לבו, העומדת בפני עצמה, ללא צורך באבן או זהב.
כיוצא בו לגבי טקסים שמקורם תואם עולם ישן והאנשים משמרים אותו מבלי לתת עליהם דעתם.
הציבור שאינו חובש כיפה (הדתיים ללא כיפה) לוקחים טקס "מאגי" של טבילה במי גשמים ומתייחסים אליו כטקס חברתי. אידיאליזציה כזו – טקס חברתי – מסוכנת מאוד ויש בכוחה להתיר עוולות ורשע כמו מילת הנשים (שמשום מה העולם הנוצרי והיהודי רואים בו התעללות ואינם רואים במילת בנים התעללות).
וכי מה חברתי בימינו בטבילה של מי גשמים דווקא.
ויתירה מכך, מדינת ישראל אינה רואה צורך בטקס זה כשזה נוגע להצטרפות לעם היהודי (חוק השבות). מי שנולד לאב יהודי יכול להצטרף ולהיות אזרח ישראלי מכוח חוק השבות, המגדירו יהודי, ללא טקס חברתי זה. רק לאחר שהתאזרח וירצה להינשא, לפתע יגלה שיהדותו הייתה יפה לו עד הגיעו לישראל. לאחר שהתאזרח וירצה להינשא ידרשו ממנו לטבול במי גשמים, ויפצעו את אבר מינו עד שייטוף ממנו טיפת דם (אני מקווה שאינך רואה בהטפת דם ברית "טקס חברתי").
ולשאלתך: כיצד עובד שינוי פיזי/נפשי המתבצע על-ידי אלוהים רק לאחר שבית דין מחליט.
דוגמה לתופעה זו מצויה בהשפעת החלטת בית הדין על התפתחות הבתולים אצל תינוקת בת שלוש שנים.
חז"ל האמינו – ורוב הרבנים ממשיכי דרכם הסכימו איתם – ביכולתם להשפיע על עובדות החיים באמצעות הוצאת פסקי-הלכה. הם סברו שילדה למטה מגיל "שלוש שנים" – אם קיימה יחסי-מין עם גבר, אזי קרום הבתולים שלה, בסופו של דבר, יצמח מחדש. ב-"שלוש שנים" לא התכוונו בגמרא לשנות שמש או ירח, אלא לשנים שעל-פי לוח-השנה, שאורכם ניתן היה לשינוי עד חודש ימים, על-פי החלטת החכמים עצמם, באם לעַבֵּר את השנה או לא. לא רק שחז"ל היו מודעים לעובדה זו, אלא הם גם קבעו מפורשות: "[ילדה] בת שלוש שנים ויום אחד – נמלכו בית-דין לעברוֹ [אם החליטו בית-דין להפוך את השנה למעוברת] – הבתולין חוזרין [קרום הבתולים צומח מחדש], ואם לאו [והשנה נשארת שנה רגילה] – אין הבתולין חוזרין" (תלמוד ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"ב). אם ילדה הגיעה לגיל 3 שנים וקיימה יחסי-מין עם גבר, ואז בית-הדין הפך את השנה למעוברת – כך שעל-פי לוח-השנה ייקח לה עוד חודש עד שתיהפך לבת שלוש שנים – אזי בתוליה יצמחו מחדש. ואם לא נקבעה השנה כשנה מעוברת, נשארת היא בת שלוש שנים ויום אחד, ואז בתוליה שלה לא יצמחו מחדש! כך שעל-פי הגמרא, יש לפסקי-הלכה של חכמינו יכולת השפעה על תהליכים ביולוגיים בגופה של ילדה.
למרות מוזרותה של הקביעה הזאת, הסכימו לה האחרונים כמעט פה-אחד, וכך נכתב ב"פני משה" – הפירוש המקובל ביותר על התלמוד הירושלמי:
"שהקדוש-ברוך-הוא מסכים עם הבית-דין של מטה [של חכמים], שאם היא בת ג' [שנים] ויום אחד כשהיא נבעלת, אין הבתולים חוזרין, ואם נמלכו הבית-דין [ושינו מכוונתם והחליטו כן] לעַבֵּר [את] השנה או חודש, כדלעיל – הבתולים חוזרין אצלה לאחר שנבעלה, דאכתי לא הויא [כיוון שעדיין לא הפכה להיות (בגלל התארכות השנה בחודש)] בת ג' שנים ויום אחד. ולימדך הכתוב שאף הטבע מסכים עימהן [עם החכמים] על-פי גזרתו יתעלה, ברוך הוא".
והחזון-איש כתב, בפירושו על שולחן ערוך, אורח חיים (לט, טו), שבפועל תלויה צמיחת הבתולים מחדש כן/לא בהחלטת בית-הדין לעבר כן/לא את השנה.
עיין מה שכתבנו "בפרשת בשלח" כיצד בית הדין משנה את מידות הנפח והאורך אף שיש להם השלכה לגזר דין עונש מוות.
ודברים אלה ניסחו חז"ל בכוח שליטתם על אלוהים באומרם: "אמר אלהי ישראל: … אני מושל באדם, מי מושל בי – צדיק. שאני גוזר גזרה והוא מבטלה" (מועד קטן טז ע"ב).
סיפור "תנורו של עכנאי" מלמד על כוחם העדיף על אלוהים וכדי לרכך מגלומניות זו מספרים אגדה: כשפגש רבי נתן את אליהו הנביא שאלו: כיצד קיבל אלוהים את פסיקת חכמים בניגוד לפסיקתו ( של אלוהים)? השיבו: אלוהים חייך/שמח ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני" (בבא מציעא נט ע"ב).
ולשאלתך האחרונה: כל בית דין הפוסל בית דין חברו יטען שלא חל שינוי בגוי (הרי זה אינו ניתן לאימות).
בברכה
דעת – אמת
נדמה לי שנקודה חשובה מאד חמקה מהדיון על הגיורים. ממה שאומרים אנשים כמו הרב יואל בן נון שאיננו חשוד ברפורמיות ואחרים המבינים יותר ממני ביהדות מסתבר שביטול גיור הוא המצאה פרטית של הרבנות הראשית ואין דבר כזה בהלכה. כשהרפורמים או הקונסרבטיבים חולקים על הדורות הקודמים הרי הם חוצפנים וכופרים ואילו לרבנות הראשית שלנו מותר לא רק לחלוק על דברי המקרא אלא אפילו על הרמב"ם וחכמים אחרים למרות שכל סמכותה מתבססת על כך שהיא ממשיכת דרכם.
עדו
מחלוקת בגיור היא לגיטימית מבחינה הלכתית.
ראה מחלוקת חכמים לגבי השומרונים האם גרי אמת הם או גרים מחמת פחד (בבק קמא לח ע"ב)
אני כאדם חילוני, מחשיב את מקור כל הדת כחילוני. משמע, הדת מעצם טבעה משתלטת על המוסדות החברתיים, והופכת אותם לדתיים.
קח לדוגמא את מדינת ישראל, מדינת ישראל מעצם היותה מדינה, היא גוף חילוני שבינו ובן הדת לא צריך להיות מגע, אבל בכל זאת מוסדות הדת אינן מופרדים מהמדינה.
בעידן החדש, העם יהודי קם מחדש בארצו, וכחלק מכך גם השתנה אופיו של העם ודרכו, הלאום-שבט-עם-קבוצה חברתית(שהיה קיים עוד לפני הדת, וגם בלי המוצא האתני המשותף) התחדש והוא זקוק לפתרונות חברתים והגדרות חברתיות("אקט חברתי"), ולכן אל לנו לעשות אידיאליזציה לגיור דתי או אורתודוקסי, כיוון שעל החילוני להיות עצמאי מהדת.
עצם העובדה שהיהדות היא "דת שבטית" אומר שחלק גדול ביותר מהתרבות היהודית נשבה על ידי כוהני הדת או נשאב על ידי הדת, ולכן האידיאליזציה המוזרה שאתה עושה למוסדות הדת היא מוזרה, כיוון שהמוסדות הללו שייכים לנו כאומה, ואנו נחליט על גורלן של מוסדות אלו, ולא כוהני דת כאלו או אחרים או אנשים דתיים.
אגב, גם כאשר נוצרים אוונגליסטים מתייחסים לארה"ב כ"אומה נוצרית" הם עושים שקר בנפשם, כיוון שאומה זה דבר חילוני במהותו.
עניין זה היה מובן למייסדי ארצות הברית, אשר היו הראשונים בעולם להפריד דת ומדינה.
יום טוב
חוק השבות לא מכיר במי שרק אביו יהודי – כיהודי . אמנם מאפשר עליה וקבלת אזרחות אך אין הכרה ביהדותו .
לפי חוק השבות ( תיקון מ – 1970 ) "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר ואיננו בן דת אחרת" .
בברכה
אלי כהן
הערתך נכונה מאוד.
אך תן דעתך שתיקון החוק אינו אלא מילים לרצות את הפוליטיקה הדתית, ובפועל חוק השבות מתייחס לרצון המדינה, כפי שהיה קודם תיקון החוק: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
אצטט את דברי השופט חיים כהן ז"ל: "המצב המשפטי הוא שבית דין רבני מגדיר "יהודי" על פי ההלכה, ואילו בית המשפט מגדיר "יהודי" על-פי אמות מידה פרשניות לא הלכתיות (בג"צ 72/62 טז 2428, בג"צ 56/68 הנ"ל)….חוסר אחידות בין "יהודי" הנמצא בארץ ל"יהודי" הנמצא בחוץ לארץ אינו רק תוצאה מן המצב המשפטי השורר בישראל…" (חיים כהן, מבוא אישי, אוטוביוגרפיה, כנרת, זמורה ביתן, דביר. עמ' 249).
בברכה
דעת – אמת
דובי
בכאב,
ליאור הלפרין