בדמיון העממי העם היהודי נתפס תמיד כ"קורבנה של ההיסטוריה" שנאלץ להילחם על זהותו מפני רדיפות ואסונות (ורשימת האסונות שמצוירת תמיד בקו ישר מהעת העתיקה עד השואה מוכרת לכולנו).
מצד שני, ידוע להיסטוריונים שבמאות הראשונות לספירה היהדות דווקא היתה דת אקטיבית מאוד והיה לה היתרון של הכרה רשמית מצד האימפריה הרומאית (עד סוף המאה ה-4 בערך שהאימפריה הרומאית אימצה את הנצרות כדת הרשמית) היו תנועות גיור גדולות (וזה ניכר גם שחלק מחכמי הגמרא הם גרים במוצאם).
קראתי לאחרונה קצת על אבות הכנסייה הנוצרית העתיקה, היום בדרך כלל נוהגים לקרוא לחלקם "אנטישמים" ויש להם התבטאויות שאכן מצדיקות את הכינוי הזה, אבל מאידך,היסטוריונים כמו-Gavin Langmuir שחקרו את האנטישמיות בימי הביינים, עשו הפרדה בין "אנטי-יהודיות" תופעה שאפיינה את העת העתיקה ובין "אנטישמיות" שאפיינה את ימי הביינים והלאה – דהיינו – אנטישמיות טבועה בתפיסה א-רציונאלית של היהודי כ"אחר הגדול" כסוג של משתף פעולה עם השטן. אבל שאבות הכנסייה תקפו את היהדות הם עשו זו כי הם היו במאבק דתי עם היהדות על "נשמות" המאמינים ומכאן גם הרטוריקה החריפה של חלקם (כי היהדות כאמור הייתה אז עדיין דת חזקה). ונאמר גם שהיו רדיפות דתיות של נוצרים מצד יהודים (כאמור בשלב מסוים ידם של היהודים היתה על העליונה, כשהנצרות היתה דת לא חוקית באימפריה הרומאית והיהדות דת מכובדת ומוכרת).
כאן רציתי לשאול אתכם אם ידועים לכם מקורות (לא נוצריים) או התייחסויות בתלמוד או בטקסטים יהודים אחרים של רדיפות דתיות שביצעו יהודים בנוצרים או בקבוצות דתיות אחרות? מה שיעיד שגם הדת ה"קורבנית" שאוהבים להציג, בשיא כוחה יכולה להפוך לכוח שרירותי בדיוק כמו שקרה לכנסייה הקתולית מאוחר יותר ולמוסדות דתיים אחרים והיא לא משהו מיוחד בהיסטוריה.
תודה!
רופוס
טבעו של האדם, והיהודי אדם הוא, כשיש בידו כוח שלטון ושררה הוא משתמש בו לצרכיו ואמונותיו.כשהוא חלש הוא מתנהג בדרכים ערמומיות כדי לא להיענש מהחזק והשולט.
נוהג זה מבטא הרמב"ם : "אין כל הדברים האלו [ שעושים לגויים מפני דרכי שלום; ותרנות, פייסנות והתנהגות הגונה ללא-יהודים] אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם או שיד העכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח לעובדי כוכבים ביננו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח" (הלכות עבודת כוכבים, פרק י, הלכה ו).
על פי ההלכה הפרושית, כפי שפסקה הרמב"ם, אין חובה לגייר גויים ולהופכם ליהודים אלא להכריחם לשמור שבע מצוות בני נוח. כלומר, לא להכריחם להצטרף אלינו כשווים, כיהודים אלא להכריחם לשמור מעט מהמצוות כדי שישמשו לעבדים ולא יקבלו אזרחות שווה:
"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה א ).
אני כמובן מתנגד לכל כפייה, אך כפיית היהודים את הגויים לשמש כעבדים ולא לכפות עליהם להיות אזרחים שווים חמורה בעיניי.
וכדי לחזק נוהג נלוז זה בקרב ההלכה אצטט הלכה נוספת:
"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג" ( רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ח, הלכה י ).
ראה עד כמה הדברים מפחידים אם הדתיים ירימו ראש ויהיו בשלטון כיצד ינהגו בגויים (מבלי להתייחס כיצד ינהגו בכופרים) בתקווה שלא אחזה בכך.
לפני שאעבור להיסטוריה היהודית כשבידה עצמאות יש לומר כי מאז אובדן העצמאות של בית חשמונאי (שלהי בית שני טרום הנצרות), היהודים לא היו עצמאים לעשות כחפצם והיו תלויים בשלטון הרומי. כך שאי אפשר למצוא רדיפות דת מצד שלטון יהודי כי לא היה שלטון יהודי.
אך בתקופת שלטון חשמונאי – עצמאות מדינית ליהודים – הייתה תופעה של ייהוד ארץ ישראל. אצטט את דברי פרופ' אוריאל רפפורט, "הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל בתקופה החשמונאית", מתוך: מדינת החשמונאים. אונ' הפתוחה, עמ' 238-239):
"מוצאים אנו אצל יונתן גם מדיניות של ביעור עבודת אלילים מן הארץ. יהודה שרף מקדשי אלילים…יונתן טבח באשדוד ובמקדש דגון. הוא שרף את המקדש על הנמלטים אליו….גם אחרים מבית חשמונאי כיוונו את מאמציהם לביעור האליליות כנגד הפולחן של הישובים ההלינסטים בארץ ישראל. שמעון ביער מעבודה זרה את בית צור (מקבים א יא 66) את יפו (שם יב 11), את גזר (שם יג 47-48) ואת החקרא (שם 50). בצדק מצביעים כמה מן החוקרים על כך, שהחשמונאים מונחים במעשים אלה לא רק על-ידי שיקולים מדיניים או כלכליים, אלא גם על-ידי מניעים דתיים, על-ידי שאיפה דתית –לאומית לטהר את הארץ מעבודה זרה ולהגשים את ציווי התורה ולחזור על מעשי אבות….
מטרתם של החשמונאים היתה חיסול הערים ההלניסטיות… מבחינת ייהוד ארץ ישראל נוהלו מלחמות באופן תכליתי. רבות מן הערים ההלניסטיות נחרבו. אופייני גורלה של סאמאריה, שנהרסה עד היסוד על-ידי יוחנן הורקאנוס או גורלה של פחה, שסירבה להתייהד (קדמוניות יג 397). מעניין לדעת, שזה המקרה היחיד של ניסיון לייהד עיר הלניסטית בכוח הזרוע, אך ברור, כפי שאנו למדים מדוגמה זו, שלייהוד הערים ההלניסטיות לא היו סיכויים להצלחה…מאלף מבחינה זו הוא מה שארע באדום. שתי הערים ההלניסטיות שבה, אדוריים ומרישה, נהרסו על-ידי החשמונאים ותושביהם גורשו, כנראה, אך התושבים האדומים, שהשתחררו אגב כך משלטון הערים הללו, קיבלו על עצמם את עול היהדות, והפכו לחלק מן העם היהודי. אומנם, הורקאנוס תבע זאת מהם עם שאיים עליהם בגירוש, אך אין זה ממעט מן העובדה, שהם נאותו להתייהד והתמידו ביהדותם".
בברכה
דעת – אמת