שלום קרקש

הטקסט התלמודי מלמד על תרבות השיח של תקופה עלומה זו של היהדות. מתוכו ניתן ללמוד על ההוויה התרבותית-חז"לית". שאלת העריכה, בלשונך "טיפול", נובעת מתוך עולמך התרבותי השונה ולכן אתה מצפה ל"טיפול". הדבר דומה כאילו תשאל מדוע לא ערכו את התנ"ך וצינזרו את הפסוק : "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית, לה; 22). בימינו בחור ישיבה ממוצע נחרד רק לחשוב שבנו של אחד האבות ישכב עם פילגש אביו (ראה את השבר שיש לבחורי הישיבה מפרשת מוטי אלון). וכך גם מבחינת התפיסה בתקופת חז"ל ולכן הם עשו צנזורה לפסוק זה ותיקנו לא לתרגם אותו לשפה המובנת לרוב העם – ארמית.

כך גם לגבי פרשת דוד ובת-שבע, שלמה המלך שנשא נשים נוכריות עובדות עבודה זרה… עד שנזקקו חז"ל לומר "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה".

רצוני לומר שכל תקופה ולגיטימיות השפה, הסגנון והמעשים. מה שהתקבל כטבעי בזמן המקרא נחשב שערורייתי בתקופת חז"ל ומה שנראה הזוי בתקופתנו היה נורמטיבי בתקופת חז"ל.

דבר נוסף, אל תשכח שחז"ל חיו בעיירות תחת שלטון פרסי ססני לפני כ- 1500 שנה. פרנסתם הייתה חקלאית בלבד, חסרי מדינה משלהם וכל הווייתם אינה אלא בית מדרש כלומר, חסרי סקרנות מדעית, מנותקים מהתפתחות פילוסופית ויצירות ספרותיות קלאסיות.

מתאים, כך לדעתי, לאנשים שחיים בשולי הקידמה של העולם דאז שרמת השיח שלהם תהיה נמוכה (תן דעתך על סגנונו של עובדיה יוסף). הם יזלזלו במנהיגי העולם ההיסטוריים בתודעתם באגדות מיניות:

כורש מלך פרס החזיק כלבה כמאהבת .

פרעה גובהו חצי מטר אורך זקנו חצי מטר ואבר מינו חצי מטר ו 13 מ"מ ובלשונם: "פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה, ופרמשתקו אמה וזרת" (צועד קטן יח ע"א).

לשמשון הגיבור היה איבר מין גדול וכמות זרע כנחל.

עורלת נבוכדנצאר התארכה למאה וחמישים מטר .

יהויקים מלך יהודה חקק קעקוע על איבר מינו.

דוד המלך חרף זקנתו בעל שלוש עשרה בעילות רצופות זו אחר זו.

תמר קשרה שערה מערוותה באיבר מינו של אמנון.

מעכה אמו של אסא פיסלה ויברטור לאוננות.

וכיוצא באלה סגנון התואם תגרי שוק בימינו.

עוד צריך לתת את הדעת שעריכת התלמוד מעל-פה לכתב לוטה בערפל:

"מתי עברו חכמים מלימוד על פה ללימוד מתוך ספרים כתובים. המעבר התרחש בתקופת זמן שאין לנו עליה ידיעות כלשהן, דהיינו בתקופה הארוכה והעלומה שבין תקופת חז"ל הקלסית לבין תקופת הגאונים הקלסית, בין המאה החמישית למאה שמינית, תקופה שכמעט אין לנו כל ידיעות על תולדות ישראל ועל עולמם של לומדי התורה.

תרבותם של חז"ל היא תרבות אורלית במובהק שספק אם יש לנו כיוצא בה. בעולמם של חכמינו אין אף חכם שחיבר ספר כלשהו . חז"ל יצרו ספרות ענפה – בהלכה ובאגדה, במשפט ובפרשנות המקרא , בהגות דתית ובהגות חברתית – בלי מחבר אינדיוודואלי כלשהו. היא כל כולה יצירה קולקטיבית ואנונימית – קולקטיבית בהתהוותה ואנונימית בהתגבשותה.

בטקסט התלמוד אין הגות פילוסופית , אין שירה ואין שאיפה למחקר מחוץ לעולמה של תורה" (פרופ' יעקב זוסמן, "תורה שבעל פה פשוטה כמשמעה", מתוך: מחקרי תלמוד – קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים ,עורכים יעקב זוסמן, דוד רוזנטל, ג, כרך א' עמ' מאגנס האונ' העברית, ירושלים, תשס"ה, עמ' 209-385.).

מה שתמוהה: כיצד טקסט נמוך כזה שורד עד עצם היום הזה כטקס משובח, מעולה וקדוש?

על שאלה זו השבתי בתשובה: "התלמוד הבבלי שרד על אף הבליו".

בברכה

דעת – אמת