הציבור דתי-לאומי נמצא בפרשת דרכים מתסכלת למדיי.

דת יהודית במהותה מבוססת על משפט/הלכה (ולא אמונה). זהו הציר המרכזי שלה או הגזע ממנו יצאו ענפי התרבות והאמונות השונים. מערכת משפט מבוססת על אקסיומות ערכיות ובלשון מודרנית "חוקה" בין שכתובה במפורש בין שמשתמעת במכללא.

ובדיוק בנקודה בסיסית זו הדתי לאומי מתנדנד: בין חוקה שהאדם הוא המרכז לבין חוקה שאלוהים וחוקיו הם המרכז.

תסכולם הולך ומחריף משום שאינם מסוגלים, אף אם הם רוצים, לשנות את הנורמות הבסיסיות וענפיהם. כי כדי לשנות צריך מוסד המקובל על הקהילה שיוכל לשנות: בית מחוקקים/סנהדרין, וזה איננו וגם לא יהיה עד בוא מאן דהוא (משיח).

דרכי ההתמודדות שלהם בין מה שלבם חפץ (נאורות) לבין מה שהחברה אליה נולדו תובעת, שונים בין דתי/ה לדתי/ה שהצד השווה בניהם שההתמודדות היא אד-הוק, נקודתית, מגומגמת, הססנית ומתייסרת.

רצוני לומר שאין להם דרך כלל ועיקר לא אמצע ולא צדי צדדים. נוהגים הם באובדן דרך מוחלט בדומה לאדם שמטרתו ללכת צפונה ובפועל הולך מערבה בתקווה לפגוש את הצפון במערב.

כשיש סתירה בין ההלכה לנאורות הם לא פוסקים הלכה אלא מייעצים כיצד להתחמק מהתנגשות. או שמסבירים לעצמם באופן מביש, המעורר רחמים, מדוע "לא עשני אישה" ו"לא עשני גוי" אינו סותר את עקרון השוויון.

ויפה ניסחת את מצבם הרגשי של בני הנוער הדתי: " הדבר דורש מהם להטוטי פרשנות אבסורדיים, המכניסים, מטבע הדברים, הרהורי כפירה בלב הציבור המאמין".

לגבי הערתך האחרונה, כמדומני שהפוסקים הרשמיים של הציבור הדתי-לאומי מקפידים מאוד להתיישר עם ההלכה ואין זה נכון לומר עליהם: "אינם מדקדקים במצוות" וזו תוספת הבהרה לבלבולם ההולך ומתעצם; יוצרים לעצמם תדמית של "קידמה" ובפועל מחזיקים בקרנות הישן.

כדי להתבשם קצת מחיבוטי הנפש של הדתיים הלאומיים וכיצד פוסחים הם על שני הסעיפים, את מוזמנת לשמוע ראיונות עימהם.

גם לגלוש לדיון מעניין, שנדמה לי שהשתתפת בו: "הציונות הדתית".

בברכה

דעת – אמת

רב תודות לך, אקרא ואחכים.

מוריה

לטעמי,היריב האידאולוגי הרציני של החילוניות הרעיונית(לא האנושית האישית),הוא הציבור הדתי לאומי.

זו אמירה קונספטואלית. לאמור:

נכון מאד,שבראש ובראשונה,חיוני שיתקיימו יחסי שיתוף פעולה מליאים ככל האפשר בגורל האחד שמשותף לנו לכולנו כאן בישראל, ומן הבחינה הזו,אחינו הציונים הדתיים הינם באמת אחינו הטובים ,וברוב המקרים גם נעימים במידה סבירה בהחלט בכל המערכות.

מאידך, לא נשקפת שום סכנה רעיונית לחילוניות מן הציבור החרדי, אלא אולי לדעת מספר לא גדול של חילוניים מן הצד הדמוגרפי.

הרמה הרעיונית וההסברתית של תפיסת העולם האמונית בציבור החרדי,הינה כה ילדותית וגולמית ומגושמת,שהיא אחת התמיכות הרציניות בהמשך הריחוק המבוסס של כל חילוני משכיל……

מה מונח ביסוד השקפתם של אבות הציונות הדתית.

הסיפור של הממותה.

כשמוצאים ממותות ששרדו בקור העז של סיביר,מוצאים אפילו

רקמות חיות ואורגניות,הכל שם- גם רקמות בריאות,גם מזוהמות

בחיידקים,הכל נעצר לאלפי שנים.

ההפשרה- ללא אמצעי שימור חדשים תביא את שלב המעצור להמשך,מן הנקודה שבה נפסק.

בעת התמוטטותה של הקבוצה הישראלית,וכשלונה המוסרי כלכלי

צבאי כאן בישראל,היא קפאה על עומדה,בקור העז המשמר של הקפדנות ההלכתית,ישראל בגולה הרי הם כממותה בסיביר.

בהתחדשות החיים בישראל,ציבור חרדי שמתעקש להמשיך להיות גחל עמום,ולהמשיך להמתין לגאולה מתוך פסיביות מוחלטת,הינו למעשה ציבור תומך חילוניות,קונספטואלית,כאמור.וסובלים ממנו בעיקר ניצולים,שחוו על בשרם את הקור העמוק,ואת הניתוק הכבד מן החיים.אבל אני בת למי שעלה לישראל כפעיל השומר הצעיר

לא רואה בחרדיות אלא מן פלא של כשרון ישראלי מוזר,ויוצא דופן להקפאה עצמית לדעת.

התחרות הקשה והחיובית ברובה,הינה מול אנשים שמבינים שהחיים מורכבים הם,מליאים סתירות והיפוכים.והאתגר הוא להתמודד,ולא להישאר ממותה מאובנת. התחרות מול החרדים

הינו משחק ילדים,התחרות מול הציונות הדתית הינה המשחק של הגדולים.

הכל נאמר ברמה הקונספטואלית. לא רגשית ולא אישית.

ציפי