שלום לך,

כל המתייחס לספר התורה כניתן מפי הגבורה, ולא כספר המשקף נורמות ותרבויות בנות הזמן והמקום, אמור להיתקל בסתירה ערכית בין הציווי "האלוהי" (כחוק נצחי) לערכיו היום.

העונשים הכתובים בחוקי התורה אלימים ואכזריים בעיני אדם בן זמננו; עונשי המוות על מעשים לגיטימיים כמו אמונות זרות, והאופן בו מתבצע עונש גזר דין המוות.

אך דרכו של מאמין ושל מיתוס להתעלם מהתכנים ולהתמקד בתחושת הבטן שלו – של ההילה והקדושה שהפיח המאמין עצמו בעצם כל שהוא. רבים מהעולם הנאור עד עצם היום הזה מכנים את התנ"ך כ"ספר הספרים", לו יכלו הבריות להתעלם ממיתוס זה ולהתייחס לתוכנו כאל כל ספר אחר חיל ורעדה הייתה אוחזת בהם.

אביא לפניך כרשימה טלגרפית כמה מעונשי התורה:

נקמת דם על הריגת קרוב משפחה:

"וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם (במדבר, לה; 27).

בת כוהן שזינתה תישרף באש:

"וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא, כא; 9).

המשתחווה לשמש ולירח נסקל באבנים עד שמת:

"וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים, יז; 5).

מחלל שבת עונשו מוות:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות, לא; 14).

אשת איש שנאפה עונש הנואפים מוות:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא, כ; 10).

וכהנה רבים מאוד בחוקי התורה, ככלל רוב אוכלוסיית העולם דינה מוות על-פי חוקי התורה; עובדי אלוהים אחרים, הכופרים בהתגלות האלוהית, ועבירות של ניאוף וגילוי עריות.

חז"ל נתנו רשימה של החייבים בעונשי מוות – לדעת חז"ל יש ארבעה סוגי עונשי מוות: סקילה באבנים, חניקת הגרון בבגד, הריגה על ידי כריתת הראש בסייף, שריפה.

חז"ל מיינו את המעשים שעליהם ניתנו העונשים השונים וכתבו אותם במסכת סנהדרין וייחדו עבורם פרקים שלמים כדי לבאר את העונש ואופנו ומי ומי החייבים וכו':

"אלו הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה, … " (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז, משנה ד).

"ואלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזנתה … ואלו הן הנהרגים הרוצח ואנשי עיר הנדחת רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל " (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט, משנה א).

"אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא על פי בית דין ונביא השקר והמתנבא בשם עבודת כוכבים והבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה המכה אביו ואמו" (משנה, מסכת סנהדרין, פרק יא, משנה א).

לולא ששאלת לא היינו טורחים לפרט כי דברים אלה מובנים לכל מרפרף ומעלעל בתורה במשנה ובגמרא שהרבה מאוד עונשי מוות קיימים על דברים שהיום נלחם עבורם כדי לתת חופש פולחן, חופש ביטוי, וחשיבה ביקורתית.

ליתר הרחבה עיין במאמר "אלימות במגזר החרדי/דתי".

דוגמא לנורמה התרבותית בעבר מעדות אישית של יוסף בן מתתיהו על עצמו שגדע יד של שודד וביקש ממנו לתלותה על צווארו, יהודי שחי במאה הראשונה לספירה וכך הוא כותב: " העז שבלהקת השודדים [אנשי טבריה] נכנס אלי, ואני ייסרתיו בשוטים וציוויתי לגדוע לו יד אחת ולתלותה על צווארו ואחרי כן גירשתיו מעל פניי" (ספר: "חיי יוסף " הוצאת מסדה, תל אביב עמ' קלו – קלז).

מאז שחרב בית המקדש ובטלה הסנהדרין (בתי הדין המוסמכים להעניש עונשי מוות) הרשות להעניש ניתנה לשיקול דעתו של בית הדין, להכות, להחרים, לנדות ואף להרוג. כך מבואר בתלמוד: "א"ר אלעזר בן יעקב: שמעתי, שבתי הדין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה; ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך [הרי לך שאדם שרכב על סוס בשבת – אף שאינו איסור חמור המחייב מוות – בית הדין סקלוהו כדי שאנשים אחרים יזהרו מלזלזל בשמירת השבת]. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו [בעל את אשתו] תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך [למרות שהדין הכתוב אינו מחייב מלקות, חייבו בית הדין מלקות כדי שלא תרבה הפריצות]!" (יבמות צ ע"ב).

יש עוד סוג עונש מוות המסור ליחיד בלבד ולא לבתי הדין, ונוהג גם בזמננו המוגדר בלשון חז"ל "קנאים פוגעים בו". דוגמה לכך מובאת בתורה שפנחס הכוהן הרג את זימרי ששכב עם המדיינית ופילח גופם בחרב ועל כך קיבל תגמול מאלוהים "ברית עולם" (במדבר, כה; 7-13).

כך גם מי שחל עליו "דין רודף" מותר ליחיד להורגו. עונש זה חל למעשה בשני מקרים: רודף להרוג, ורודף לאנוס אישה האסורה עליו מבחינה הלכתית (שים לב שהאונס רווקה לא חל עליו דין רודף אלא לנשואה בלבד).

כך הדין לגבי היתר להרוג כופרים ומומרים המסור ליחיד, כפי שנכתב בשולחן ערוך:

"מיני ישראל, והם שעובדים ה לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו (ד) אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, ו והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו (שולחן ערוך יורה דעה סימן קנח סעיף ב).

ליתר הרחבה בנושא זה ראה "הדת קמה על יוצריה", ירון ידען, הוצאת גוונים.

בברכה

דעת – אמת