שלום יובל

אין ספק שקהילות יהודיות לאורך ההיסטוריה הגלותית היו במצב של הישרדות – פיזית ורוחנית, וככאלה הם היו צריכים לתמרן , להתפתל, להתחכם ואף לחדש כדי לשמר את עצמם, ולזכותם יאמר שהם הצליחו. אך כל השינויים בהלכה ואפילו החידושים שבהם אין בהם ממש, בזמנים שהעולם מתפתח ומתקדם בתאוצה מדהימה; הן בטכנולוגיה לקיום האנושי הפיזי והן מבחינת התפיסה הערכית שוויון, חופש וחרות של האדם.

ראה לדוגמא את התעסקותם של מורה ההלכה במצוות מזוזה, שאפשר ללמוד ממנה על שינוי מה. אך למעשה השינוי אינו אלא בתוך עולמם הצר , עולם בית המדרש, שרוחבו כשביל הנמלה החוזרת ושבה לקינה:

לדעת הרמב"ם כל המתיחס למזוזה כקמיע המשמר את האדם מן המזיקים נחשב כטיפש וסכל (הלכות תפילין ומזוזות, פ"ה ה"ד) ואילו חכמי צרפת (בעלי התוספות) כתבו בצורה פשוטה וברורה שהמזוזה נועדה לשמר מפני המזיקים (שבת כב ע"א).

במאה ה- 13 היהודים, בדרום צרפת, לא הניחו מזוזות בפתח בתיהם בטענה "עיר שיש בה חזירים פטורה מן המזוזה" (אורחות חיים הלכות מזוזה) ואילו היום על כל פתח יש מזוזה אף אלה הפטורים על פי ההלכה (עיין מה שכתבנו במאמר "על המזוזה" ), להראותך שדור דור והילכותיו על פי הבנת המציאות של מנהיגי הדת.

אך כל השינויים האלה הם בתוך המסגרת ההלכתית הצרה ואין פריצת דרך מחשבתית ורעיונית אמיתית. לא לחינם עדיין החרדים מתנהגים בעידן האורות, כאילו עדיין אפילה שוררת בעולם. הם ממשיכים את התבדלותם מהסביבה: בלבושם, בשכונתם וחלקם אף בשפתם.

בברכה

דעת – אמת