שלום ויקליף,

גדולתו של סופר, ועגנון כזה, שספריו רלוונטיים לכל איש, בכל זמן ובכל מקום כי סדנא דארעא חד הוא.

הגרעין האנושי, השכלי והרגשי, הוא אותו גרעין ואיננו נבדלים אלא בקליפה; בתרבות. עגנון היה אומן הנפש כנחתום הלש את עיסתו, כאשר המרקע לתובנותיו הוא נוף מולדתו וחייו, מגליציה בואכה ישראל.

ראי תיאור נפלא של עגנון את הקהילה היהודית בגלות חסרת מדינה, חסרת אמצעי אכיפה ואף על-פי כן מתדיינים במשפט המדומיין. בסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו" מתאר כך: "ואם היו בני אדם בשוק ומתדיינים זה עם זה בעסקי נחלאות וגביית מלווה וחלוקת שותפות ונזקי ממון וכיוצא באלו, לא על עסקי ממון היו מתדיינים, אלא בהלכות אלו שבחושן משפט".

כשקראתי דבריו אלה, בעודי מלמד את אברכי בית רבן, הם גרמו לי להגדיר את אי הנוחות שחשתי בלומדי את הוויות אביי ורבא.

בברכה

דעת – אמת

תודה על התשובה ואני מסכים איתך לחלוטין כמובן.

מקריאתי ב"שני תלמידי חכמים" אני הבנתי את הציטוט שהבאת לא כביקורת על העייריה (אם הבנתי נכון ואתה קורא את זה כביקורת) אלא כהאדרה שלה (מדובר על עירייה של בני גדולי תורה שכמו שעגנון מתאר שם גם הקטן שבהם היה בימינו גאון יותר מכל תלמיד חכם וכו…) אז כיביכול במקום לדבר בענייני דיומא גם שיחות החולין שלהם הופכות ל"דעת תורה", כלומר לסימנים מחושן משפט וכו…

ככה אני הבנתי את זה בכל אופן. זה חלק מההתרפקות שלו על העולם היהודי הישן.

ויקליף

התיאור של עגנון הוא תיאור הבנתו את הדינמיקה של תלמידי החכמים.

הביקורת היא שלי על מציאות זו שהייתי חלק ממנה, לא של עגנון.

דעת – אמת