התורה נקטה שני איסורים שונים האחד מוגדר "נידה" והשני "זבה", דרישת התורה ל"נידה" להתרחק שבעה ימים כולל ימי ראיית הדם: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב"(ויקרא, טו; 19 ).

ו"לזבה" הצריכה שבעה ימים "נקיים" לאחר "שטהרה מזובה", כלומר לאחר שפסקה מלראות: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא…וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (ויקרא,טו: 25-28).

הגדרת "הזבה" אינו ברור לחכמים וכמובן אף להדיוטות לכן החליטו לדון כל אישה שראתה דם – כ"זבה" הטעונה שבעה "נקיים". והוא שאמרו בתלמוד: " אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים" (נידה סו ע"א).

הסיבות והטעמים שהבאת אינם מוכרים לנו ואף אינם נראים הגיוניים, אם הסיבה להרבות ילדים בישראל, היו צריכים להקל על האישה ולהתירה לבעלה ולא להחמיר עליה שבועיים, שפעמים לא מעטות האישה טובלת במקווה לאחר הביוץ.

המעניין הוא שהדרישה לטבול במקווה לאחר נידותה אינה מופיעה בתורה, דבר שגרם בלבול ומבוכה אצל פרשני ימי הבניים – עיין בדברינו "פרשת מצורע".

בברכה

דעת – אמת