מאת: יוסף חיים ברנר – (1881 – 1921)

"[אנשים] שאומנם אוהבים הם לעסוק קצת בפרובלימות החיים… מדברים וגם מתענינים בחידת החיים וההויה בכלל… אבל לא יעלה על דעת איש מהם לשבת ולעסוק בהבלי התיאולוגיה: איזו אמונה היא יותר טובה…"

ברנר, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה, מבקר ופובליציסט. יליד אוקראינה קיבל חינוך תורני. בשנת 1900 כתב את סיפורו הראשון "פת לחם". בשנת 1909 עלה לארץ ישראל. נרצח ביפו בידי פורעים ערבים במאורעות 1921. כסופר, מבקר והוגה דעות הייתה השפעתו על הספרות העברית רבה. מיצירותיו: "בחורף" , "מעבר לגבולין", "מן המצר", "מכאן ומכאן" ועוד.

"בתוך עמי אני יושב, אני כותב הטורים האלה, איש עברי חפשי בדעותיו – ואין אני רואה את שאלת הדת והאמונה, שהיא אינה נותנת מנוחה לעמי זה. רואה אני בעלי בתים יהודים, שדואגים לבתי תפלה – לפעמים בקנאות ומתוך כעס ותמיד על פי ההרגל, על פי האינערציה, שבודאי עוד תמשך ותארך הרבה, הרבה שנים. אמנם, אין בבתי תפילותיהם של אלה כיום אותה החמימות, אותה ההתלהבות, שהיתה בשנים קדמוניות – אבל זהו כבר ענין אחר, והדואג ידאג…(אני למשל, איני רואה שום גדולה גם באותה החמימות של אותם הימים הטובים, שיסודה בהתרפסות ובקשה לפני איזה אב שבשמים, שיתן פרנסה…) שוב נפגש אני, מצד שני, בצעירים עברים, בניהם של אותם בעלי בתים, שאומנם אוהבים הם לעסוק קצת בפרובלימות החיים, והרי אני שומע אותם מדברים על היחוסים, שבין איש לאיש, שבין איש לאישה, שבין עם לעם, שבין מעמד למעמד; מדברים וגם מתענינים בחידת החיים וההויה בכלל, בעולמות החומר והרוח, במהלכים השונים שבשירת האדם, בזרמים השונים שבספרות התבל, בהופעות הדלות שגם בספרותנו אנו – אבל לא יעלה על דעת איש מהם לשבת ולעסוק בהבלי התיאולוגיה: איזו אמונה היא יותר טובה, אם זו האמונה המלמדת , שמשיח כבר בא או זו, שמשיח עוד צריך לבוא; אם זו של "דעלך סני לחברך לא תעביד" או זו של "המכה בלחיך האחת" וכו'…ושאלות אלו אינן נוגעות לצעירנו כלל לא מפני שהם שבעי רצון מיותר מעולמם הפנימי והשקפת עולמם. להפך, יודעים אותם הצעירים את הקרעים הרבים שבנפשם ואת הקושי של חיים בלי אלוהים; יודעים ומרגישים, שאינם אנשים שלמים, שבתור צעירים עברים בלי שפה עברית שלמה, בלי ארץ מולדת עברית ובלי קולטורה עברית, אין הכל חלק אצלם. אולם, בכל אופן ברור ומובן להם, למרות כל אלה הרוצים ללמדם, כי אין ישראל בלי דת ישראל, שיהודי וטלית ותפילין אינו היינו הך, ושבכל אופן לא האמונה והדת היהודית של אבותיהם מעיקה עליהם, לא חסרונן של אלה הוא העיקר בקושי חייהם ולא אל הדת והאמונה של אבות חבריהם, בני אומות העולם ישאו את עיניהם…

– אבל הלא יש סכנה בדבר – יאמרו אלה המוצאים לנכון להתוכח עם ה"פוסחים על הסעיפים" – הלא יש סכנה בזה, שבאים ומקלסים את הנצרות לעומת היהדות.

סכנה? ואני, בחיי, איני מבין גם סכנה זו מה טיבה, כלום באמת הקוטב הוא בזה, אם דת פלונית או אלמונית מלאה יותר אידאלים נשגבים? העיקר הלא הוא באם דבר זה או פלוני הוא אידאלי באמת, שצריך לשאוף אליו או לא – ולא אם הוא מיסודה של היהדות או הנצרות. – ויהא אפילו, שהנצרות היא יותר אידאלית, שהמדרגה הנוצרית עולה על היהדות בסולם ההתפתחות האנושית, שיפה כוח הבת מכוח האם וצעדים נאים עשתה בהתקדמות הרוח – ובכן מה? לפיכך עלי , העברי החופשי, לשנות איזה דבר? אני שואל אתכם: לפיכך עלי להיות נוצרי?! הגעו בעצמכם: העלי לשנות את מעשי, להתחיל לעשות אותו דבר טוב, אם אני מוצא, שהוא נאה לי – או להיות בגלל זה לנוצרי, כלומר, לקבל עלי צורות החיים ההויות של המוני הנוצרים המאמינים, שאין להן כל שייכות עם אותו הדבר הטוב? ואם יבואו מחר ויוכיחו לי, שהבודיות [בודהיזים] שדת קונפיציוס, שדת מוחמד עולה על הנוצריות, שאידיאליהן של אלו הדתות עוד יותר נשגבים – עלי אז להיות לבן דת בודה, קונפיציוס, מוחמד, כלומר, לקבל את צורות החיים שלבני אלו הדתות כיום הזה, בעוד שצורות החיים של בני דת אבותי, אין לי, בתור עברי חופשי, כל מגע ומשא עמהן?

[…] צורות החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפני הדת הן ניזונות וחיות. הדת בעצמה, עם צרמיונותיה [טקסיה] והבליה, אינה אלא חלק מצורות החיים, שבני האדם יצרו אותן לרצונם על כורחם, בסיבת תנאי מציאותם הכלכליים-הנפשיים והאנושיים הלאומיים. הדת לובשת צורה, פושטת צורה, נולדת, הולכת למות. בחיי האמונות והדתות מימות עולם – בכוונה איני אומר: בתולדות האמונות והדתות – יש בלי ספק, כמו בכל עינייני החיים, הרבה תרמית, הרבה אכספלואטציה [ניצול], הרבה שלטון האדם באדם לרע לו, ויש גם – בנוגע ליחידים לא להמונים – אלמנטים אחרים, נפשיים, סודיים, טרגיים, מלאי תוכן, הבאים לספק צרכים עמוקים ביותר. ההמונים אינם מגיעים לעולם עד התוך ואוכלים תמיד, לפעמים בהתלהבות ולפעמים בקרירות, במצות אנשים מלומדה, את הקליפה; היחידים – התוך נמצא בהם בעצמם, או הם חולמים, מתגעגעים ונענים עליו, ובקליפה לעולם אין להם שום צורך. מודעת היא: פלוסופי יוון הראשונים נלחמו נגד דת בני דורם, נלחמו אפילו על המונותיאיזמוס המהולל לא פחות מנביאי ישראל שלנו, וכאלה כן אלה היו ריליגיוניזיים לאין ערוך יותר מהכוהנים והמשמשים בקודש, שהוציאו אותם, את הראשונים, מן הכלל. ואף זאת מודעת, כי אהבת האדם והוקרת הערכים הנצחיים הנשגבים יש, להלכה, סוף סוף, בכל הכתבים הקדושים של כל האמונות והדתות, באשר רוח היחידים במו, אלא שלמעשה – בנוגע להמונים – אנו מוצאים שעבוד ואמונות תפלות ומשפטים אין דעת במו ומלחמות דם בגלל אלילים ופסילים ומזבחות ובתי תפלה ומנהגים וטכסיסים ושאר חוקי הבל. הנצרות ההיסטורית, הרומאית, האלילית, האינקוויזיטורית, שדכאה את הפילוסופיה היוונית המרוממה ועשתה את כל החכמות לרקחות ולטבחות לה, ניתלית באילנו של היהודי האומלל יהושע מנצרת – האומנם יש איזו קירבה ביניהם? עכשיו יש לנו נצרות אלילית-פרובוסלבית שלטת של הרוסים ונצרות לוטרנית בורגנית שלטת של הגרמנים ועוד כמה מיני נצרויות – התאמינו, כי אלו יונקות מן "הברית החדשה" של השליחים היהודים? לא, זה היה דבר בלתי אפשרי. תכונותיהם של אלה העמים, יחד עם מקרים היסטוריים שונים, חיצוניים, בנו להם גם את צורות חייהם ההיסתוריות הדתיות – את נצרותם. והיהדות שלנו, של היום, למדיניותיה ואופניה, שהיא משפעה שלא מדעתה מתנאי החיים ההויים של המוני בית ישראל בכל אותן המדינות, אבל, סוף סוף, זרה ומתמיה היא לגבי צורות החיים הסובבות אותה מבחוץ – האם יש עוד צורך להזכיר, עד כמה רחוקה היא מן היהדות הביבלית, עד כמה נשתנה טעמן של רוב פקודותיה הראשיות, ועד כמה שונה השקפת עולמה מאותן השקפות העולם השונות המבוטאות בכתבי הברית הישנה?

כן הברית הישנה, הברית הישנה והחדשה. גם בזה יש באים ומפחידים: הברית החדשה עליכם, בני בניהם של בעלי הברית הישנה!…אולם אני העברי החפשי, עונה על כל הפחדה זו לאמר: כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך, שהכל צועקים עליו בתור "כתבי קודש", "ספר הספרים", "הספר הנצחי" וכו' וכו'. מן ההפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר…הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות שאני מכיר ומוצא בתנ"ך, בתוך שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך שלל הרבה דורות ותקופות – חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה (בכחם הספרותי של אלה ואלה איני נוגע). גם "הברית החדשה" – ספרנו הוא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. ואת זה, מה שאני מכניס בשבילי (לא כל חברי יסכימו לי – אני יודע!) את "הברית החדשה" לתוך ירושתנו הרוחנית, אין אני חושב כלל לאיזו מהפכה ברוחי, שצריך אני לפחד ממנה או לנבא ולהכריז עליה, הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת העולם הסגפנית והנכנעה לפני אלהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת – ממקור אחד יהלכון – והואיל ובכלל אין אני מוצא בכל זה אלא שייכות רחוקה להעיקר שלי, כלומר, להכרתי הלאומית החפשית בהווה, שכולה חילוני, אתיאיסטית, אתיאולוגית. יתר על כן: אני יכול להיות דתי המוני, יכול להיות רילגיוזי במובן הנאצל של המלה ויכול להיות גם לא רק 'א-' אלא אף אנטיתיאיסט, אנטי תיאולוג, אבל להכרתי הלאומית אין כל חשבונות עם זה, אין כל חשבונות עם מה למעלה ולמטה מהחזיונות המוחשים, אין כל חשבונות עם השמים, עם יוצר העולם ועם מה שאחר המוות. הכרתי הלאומית אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונת המוננו ואמונות המוניהם, מחשבותינו ומחשבותיהם, ספרינו וספריהם כחפצי. – ובאים ואומרים לי: אבל הליגינדה [אגדה] הנוצרית על בן האלוהים, שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות – ללגינדה זו המחלחלת בכל הקולטורה והספריות הארופיות הנוצריות – היאך אתה מתיחס? אף על זה אענה ואומר: כחפצי… לפי מצב רוחי…ובכל אופן, אין שום סכנה לאומית, איך שיתיחסו לזה…יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולבלי לפחד מפני הליגינדה הזאת כמו מפני איזו "טרפה", אלא להתיחס אליה ברטט נפש רגליגיוזי כליאונרדו דה וינצ'י הגוי בשעתו….אני, למשל, – לי היא מוזרה, לי היא גם שנואה, ככל שקר שבדתיות, ככל מסורה נמשכת, ככל אילוזיה מכוונת, שמשממשת תמיד לרעת האדם וסותמת בקש ובגבבא את החלל הנורא של חידת החיים הקשה…אבל מבין אני, כי יש נפשות, שיש להם כוסף עליון לעולמות אחרים- והם נושאים עיניהם לפעמים אל "הרועה הטוב"…

הדבר ברור: שאלת הליגינדה הנוצרית היא שאלת המיסטיקה הדתית בכלל, ובשביל זה שאין לו אלוהים בשמים, אין מי שהוא יכול להיות שליחו או בנו של אותו האלוהים. ברם, איזה בן אדם היה אותו "הרועה" – זה בודאי מעניין מן הצד הכרקטרולוגי [ חקר אופיו ואישיותו של האדם], כשם שמעניין מאוד מה היה בודה, מה היה משה, מה היה ישעיה, מה היה מוחמד, מה היו שקספיר, גטה…ההיה אותו העלם הגלילי, שיצא מן הכלל, באמת "רועה טוב", סמל השלימות, כמו שרגילים לחשוב, רוח טהורה, תכונה אוהבת, אמיצה וקדושה, או אולי דוקא, כפי שיש ידים לשער, רועה רוח, חוזה עני מן הגליל, הולך בטל, גאותני ומעורר שחוק, שהטיף לבני האדם לבלי לעשות כלום ולחיות כחבצלות וכצפרים בחסדו של אביהם שבשמים – מי יודע; קרוב לודאי, שגם זה וגם זה לא היה לחלוטין….ושוב, בסופו – איזו קריאה משלו היתה יותר אופית בשבילו: האם אותו ה"אלי, אלי, למה שבקתני?" או "סלח להם אבי כי אינם יודעים מה שהם עושים"? – מי יודע…בכל אופן היה אותו האיש לא איש אחד, פוסח בעצמו על הרבה סעיפים, הפכפך ברוחו, מלא נגודים וסתירות בנוגע להערכת תפקידו, משתנה מיום ליום ומרכב מצדדים שונים, טרגיים ומגוחכים גם יחד. ואולי גם זה לא נכון, אולי גם במחשבה זו אין אנו אלא רואים מהרהורי ליבנו…ובאמת, איזו תשובה קבועה – כרקטרולוגית, לא תיאולוגית, – יכולה להיות על מיני שאלות כאלו, אם הפסוקים, שעליהם אפשר לבנות את כל ההשערות, סותרים זה את זה, נדרשים לכמה פנים ונתלים בהכרח בנטיות לבו של המפרש ובהלך רוחו, אם ה"מקורות" ברובם הנם נרפשים, עכורים, מקום ציד רק בשביל דרי"ם לתיאולוגיה ומסיונרים בשכר?"

י' חבר, "בעיתונות ובספרות", הפועל הצעיר (24.11.1910), גליון ג (9.12.1910) גליון ד.

[מצוטט מתוך "בין ציון לציונות" אונ' הפתוחה, יחידה, 5 עמ' 59-62)