שלום יוסי,

כוונתך באומרך "מעשה" למעשה הטקסים (סוכות, פסח…) שבדת היהודית.

משום שסיפורי הניסים בתורה אינם מעשים (אני מקווה שהדבר ברור לך).

כדי להסיר ספק, מליבי, אבהיר נקודה חשובה, אף שנראה לי בהיכרותי אותך שלא תטעה בכך.

סיפור התגלות האלוהים בהר סיני, כפי שמסופר בתורה, הוא סיפור שיכול להתאים אך ורק כשההכרה האנושית את "אלוהים" כמי שיש לו תכונות אנושיות נשגבות מאוד. לכן אפשרי לספר שאלוהים התגלה רק לקומץ אנשים מכל העולם, ידבר אל בני אדם בנקודת זמן ומקום וכך הלאה.

אבל מי שהכרתו את אלוהים כאידיאה המשקפת "אמת" של אי ידיעה אנושית סיפור ההתגלות אינו אלא שעשוע עממי התואם להמון נבער מדעת. (קרא דבריי על ההתגלות "באבנתא דליבא" בפרשת וארא).

לכן הרמב"ם שהכרתו את אלוהים כחסר תארים מבין שהתגלות אלוהים אינה היסטורית ממשית אלא בלב האדם; בהכרתו והבנתו.

אם כך שכל סיפורי התורה, במיוחד אלה הנוגעים לאלוהים וניסיו, אינם אלא פרי דמיונם של הבריות.

שאלתך היא: האם סיפור חיפזון בני ישראל שיצאו ממצריים ולא הספיק בצקם להחמיץ קדם לריטואל שלא לאכול חמץ במשך שבעה ימים. או ההפך: שתחילה נהגו לא לאכול חמץ במשך שבעה ימים בחודש ניסן, ולאחר זמן המציאו סיפור כדי להפיח תכנים בנוהג זה.

מאוד קשה להשיב לשאלה זו, כי אין לנו עדויות וממצאים על בני ישראל באותה תקופה. המקור היחידי שיש לנו הוא המקרא עצמו. (ואם לסמוך על המקרא עצמו, בספר מלכים מספרים שבתקופת יאשיהו "החזירו עטרה ליושנה" והחלו לחגוג הפסח מה שלא עשו מתקופת יהושוע).

כשאני חושב על הדברים, לראות מה סביר בעיניי. למשל בהקשר החמץ, דעתי שהמיתוס קדם לריטואל בגלל שאיני מצליח להבין מדוע אנשים כך פתאום ינהגו לא לאכול חמץ במשך שבעה ימים. אבל מיד אני מסיר מחשבה זו ביודעי שבזמננו התרבות, המחשבה וההכרה כל כך שונים שקשה מאוד להרגיש את התרבות העתיקה. וזאת טעות להקיש מהמקום שלנו היום, מבחינה תרבותית והכרתית, לזמנים עברו ששונים בתכלית.

אחד הדברים שצריך לתת את הדעת עליו, שקרוא וכתוב היה שייך למתי מעט בלבד. לא רק שלא היו מכונות דפוס אלא אמצעי הכתיבה עצמם היו קשים מאוד ואינם נגישים לכל.

לכן, רוב הסיפורים הכתובים בתורה היו מועברים במסורת על-פה ורק לאחר זמן גובשו המסורות לכתב.

זאת הסיבה שתמצא פעמים רבות סתירות במקרא: מות אהרון וקבורתו, סיפור דוד וגלית…. כי מסורות על-פה מטבעם משובשות הם ויוצרות גירסאות שונות.

קיצרתי מאוד בנושא הדורש הרחבה משום שזה דורש כתיבת ספר.

בברכה

דעת – אמת

אם אפשר לקבל אסמכתא לקביעה-לכן הרמב"ם שהכרתו את אלוהים כחסר תארים מבין שהתגלות אלוהים אינה היסטורית ממשית אלא בלב האדם; בהכרתו והבנתו-. מאין לקוחה המסקנה שהרמבם חושב שההתגלות היא בלב האדם.

בוריס

"אמנם קול ה' , רוצה לומר, הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד… והוא הקול אשר יצאה נשמתם בשמעו והשיגו בו שתי הדברות הראשונות, ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת מרע"ה…שאי אפשר שיכניס אדם עצמו למעמד הר סיני ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו, שהוא מכלל סתרי תורה, ואמתת ההשגה ההיא ואיך היה הענין נעלם ממנו מאד, כי לא קדם כמותו ולא יתאחר, ודעהו" (ספר מורה הנבוכים, חלק שני פרק לג ).

דעת – אמת

עדיין לא מבואר מדברי הרמב"ם כלל שזו לא התגלות ממשית רק בלבו של אדם, אלא שזו התגלות נשגבת שלא יכלו לעמוד בה ופרחה נשמתם

בכלל לא הבנתי איזו הגשמה יש בהתגלות אלהית – אולי בגלל הקול הגשמי אבל ע"ז אכן כתב הרמב"ם הנ"ל והכוזרי שהכונה לקול שנוצר ע"י רצון ה' ולא קולו של השם ממש

ואם משום כך שהאלהים ירד על הר סיני הרי יל"פ שאין זה גופו כי אם השראת שכינתו [הן אמת שאין לכחד שהתנ"ך מגשים את אלהים במקומות אחרים אבל לא כאן]

יער

שלום יער

לדעת הרמב"ם בני ישראל לא שמעו כלל את אלוהים אלא משה היה מספר להם את דברי האלוהים: " יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע"ה" (שם). ומדוע הרמב"ם סובר שבני ישראל לא שמעו ישירות? כי לדעתו האדם (כולל הנביא), כדי להגיע להשגת האלוהים כלומר, דבר האלוהים שהוא האמת, צריך להיות אדם שלם בשכלו; קודם כל עליו להיות פילוסוף. ובני ישראל לא היו במעמד הזה רצוני לומר שלמים בשכלם. לכן לדעת הרמב"ם הם היו זקוקים למתווך כמשה.

אלא שחז"ל בתלמוד סברו שבני ישראל שמעו את שתי הדברות הראשונות: אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים. על כך כותב הרמב"ם: " ששתי אלו השורשים, ר"ל [רוצה לומר] מציאות האל יתברך, והיותו אחד, אמנם יושג בעיון האנושי וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד" (ספר מורה הנבוכים, חלק שני, פרק לג ).

ואיך יתכן שבני ישראל הצליחו להשיג דבר שזקוק לעיון אנושי והרי הם כהמון הדיוט? על כך כתב: " והוא הקול אשר יצאה נשמתם בשמעו והשיגו בו שתי הדברות הראשונות" שים לב שכתב הרמב"ם "השיגו". תן דעתך, נניח שבאמת היה קול ממשי מתחילת העולם עד סופו הקורא: "אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" האם צריך להיות פילוסוף? הרי תינוקות של בית רבן הקוראים פסוק זה "מבינים" את התביעה. על כורחך לדעת הרמב"ם "התגלות אלוהית" משמעה הבנת הלב וההכרה את האמת הבלתי מושגת היא האלוהים.

אוסיף כמה מילים. לדעת הרמב"ם נביא הוא בעצם פילוסוף עם יכולת תיווך והנהגה מדינית.

ההמון זקוק לתיווך משום שאינו בדרגת פילוסוף ואינו מסוגל להבין את "האמת האלוהית".

לכן משה כמתווך בעצם התאים את התובנות לההמון כפי דרגתם. ומה הייתה דרגתם של בני ישראל בזמן לכתם במדבר? עבדים הבורחים מאדונם!!! שום יכולת פילוסופית. בנוסף המון בני ישראל היה מורגל לפולחן ולהקרבת קורבנות… ומשה כפילוסוף ומדינאי התאים את "אמיתת האלהים" לדרגת ההמון. זהו הרקע והמקום שהרמב"ם עומד בו ומתוך זה הוא קורא את הטקסט התורני. כלומר, יש את האמת הידועה למשה כפילוסוף ויש את הגלוי שבטקסט התואם להבנת ההמון ולצרכיו.

לכן לדעת הרמב"ם "התורה השיגה את יעודה החינוכי" והיא אינה רלוונטית יותר. בזמננו, שהכרת ההמון השתנתה יש לתווך בין האמת להמון כפי שהם עתה (למשל בזמן יציאת מצרים ההמון לא היה מסוגל להבין אלוהים ללא גוף וללא דמות הגוף הרי שעתה ההמון מסוגל). כי לדעת הרמב"ם אין להציב את האמת במלוא הדרה משום שההמון ידחה אותה אלא צריך לעשות "פשרה חינוכית" התואמת זמן ומקום ולכן היא גם משתנה ודינמית. לדידו של הרמב"ם האמת האלוהית קבועה ונצחית וההמון הוא המשתנה בהכרתו ובידיעתו לכן גם החוקים והדרישות משתנים בהתאם למקומו של ההמון.

בברכה

דעת – אמת