שלום דוד,

טוב ורע, ראוי ולא ראוי הם מושגים פנים אנושיים שאינם אלא הערכה סובייקטיבית של המעריך עצמו. גם אם תבונתו של האדם אומרת שמעשה פלוני רע הוא אין הכוונה שרע הוא מבחינת כלל הסדר הטבעי אלא רק מבחינת החוקים של האדם (שהוא פרט קטן מכלל הטבע) על פי הבנתו הטבעית.

והיות והאדם רוצה ומבין שזקוק הוא לחוקים ולתקנות אנושיים, כדי לחיות את חייו באושר המקסימלי כפרט בחברה, הרי שישאף הוא לחוקים "הטובים" ביותר, על פי תבונתו, כדי להגשים את שאיפתו.

על פי הנחה זו, הרי התבונה מובילה לחוקים שבסיסם הוא שוויון וחירות לכל אדם ואדם , שללא שוויון וחירות יתקוממו בני האדם המופלים בכל הדרכים העומדים לרשותם, אף באלימות של רצח והרג.

זהו הבסיס של קיום חוקים בחברה אנושית החפצה חיים מאושרים. מהבנה בסיסית זו תבין שחוקי הדת המושתתים על "עם נבחר" (כלומר חוסר שוויון), על איסור הגשמה עצמית ואמונה פרטית כמו איסור אמונה באל אחר, אף שאינה פוגעת באחר (כלומר חוסר חירות), הרי שהיא סותרת את התבונה האנושית: קיום חוקים שוויוניים המעניקים חירות טבעית לכל אדם שרק באמצעותם נגיע לחיי חברה מאושרים.

אנשי הדת, שמרגישים שחוקיהם אינם תואמים לתבונתם שלהם, מגייסים את אלוהיהם להצילם מפני עיוות הדין וטוענים: זהו רצון האלוהים! מכריזים הם בלא בושה שאלוהים ציווה לעובדו אף על חשבון אושרו של האדם (כדרכם להביא חיזוק ממעשה עקידת יצחק).

בברכה

דעת – אמת

תודה לתשובתכם.

מתשובתכם עולה כי הדחף העומד מאחורי פעילותכם היא המחשבה כי באם תצליחו להנחיל את דעתכם בקרב כלל הציבור (באופן אוטופי – על כלל העולם) הרי שהחברה תזכה למקסימום האושר – וזוהי שאיפתכם. (בדיוק כמו המחזירים בתשובה לדעתי).

אולם אני חייב לחלוק על מספר נקודות מוצא בתשובתכם:

התבונה האנושית אינה בהכרח אחידה. אנשים שונים יכולים לשאוף לאותה מטרה ולחשוב על דרכי פעולה שונות. לדוגמא: אדם תבוני יכול להסיק כי רק הכנסת קיומו של אל כל יכול לתודעתנו יפחית בצורה משמעותית פשעים חברתיים (לדוגמא: אדם יכול לברוח מן החוק אבל אינו יכול לברוח מהאל). מכאן פעילותכם אינה בהכרח עדיפה על הדת במישור זה. כמו כן טענתכם כי חוסר שוויון יוצר ממילא לחימה אינה טובה יותר מהטענה כי חוסר יראת אלוקים יוצרת בהכרח שחיתות ופגיעה באושר. כמו כן הרי אינכם אנרכיסטים ואתם בעד יצירת חוקים אנושיים. משמעותם של חוקים אלה היא בין היתר הגבלה מסוימת (מינימלית ככל האפשר) של חירויות הפרט. אין הכרח כי אדם, אף אם הוא תבוני, יסכים לוותר על חירות שלו לטובת הכלל. באופן עקרוני אדם תבוני יסכים לוותר על מקצת חירויותיו על מנת לקבל ביטחון אישי רב יותר ולמקסם את אושרו הפוטנציאלי – אולם ברגע שלאדם ספציפי הקורבן הזה לא יהיה כדאי הוא יפר את ההסכם הלא כתוב עם כלל החברה, יבצע פשע ויפגע באושר. המציאות אכן מתרחשת כך.

בנוסף לכל האמור, גישתכם אינה תואמת את העובדות בשטח, או לפחות אינה מוכחת. אינני סבור כי אפיקורס מאושר יותר חומרית/נפשית מן האדם הדתי.

על הנקודה האחרונה ודאי תשיבו לי כי הבעיה אינה היכן אדם מוצא את אושרו אלא כאשר האושר נמנע ממנו בשם הדת.

אולם יש לזכור כי מבחינה מעשית לכל אדם יש את החירות בפועל לנטוש את הדת באם הוא סבור כי זהו הדבר שיסב לו אושר, ולכן מלחמתכם בדת אינה ברורה לי.

אנו יכולים להסכים כי האחר חי בגן-עדן של שוטים והוא מאושר שם. ושוב חוזרת שאלתי: מה יתרון פעילותכם בשכנוע אנשים לשנות את דעתם? וביתר חריפות: מדוע לאור האמור לעיל, הנכם מציגים עצמכם כבני האור (נאורים) מול בני חושך (חשוכים, פרימיטיביים)?

נקודה צדדית שברצוני להעלות:

בתשובתכם טענתם כי אנשי הדת מודעים לחוסר התבונה בחוקיהם ולכן הם משייכים את החוק לאלוקים. איני מבין מה האינטרס שיש לאנשים כלשהם (שבמקרה המדובר נושאים תואר דתי) לגרום לאנשים אחרים לפעול באופן לא תבוני. ישנן שתי תשובות: האחת – הם אכן מאמינים באלוקים (ובמקרה כזה מה תלינו עליהם – הרי הם פועלים בדיוק עפ"י ההגיון של צאן מרעיתם). השניה – הם מפיקים מכך רווח אישי. לעניין הפקת הרווח האישי הרי שאין צורך בהכרח בחוקים לא תבוניים כדי לנצל אנשים, וגם אם זה מסייע הרי שלמעט מקרי שרלטנות איש הדת מכפיף את עצמו לאותם חוקים ואינו מפיק כל תועלת אישית מכך

דוד

שלום דוד,

נראה שהנך מסכים שהתבונה צריכה להנחות אותנו (ומתוך כך אתה מנסה להתאים את הדת כאמצעי למטרותיה של התבונה) ובזה מסתיים דיוננו בנושא זה בבמה זו (לא כאן המקום לדון במדעי המדינה, נושא שדנו בו טובים וגדולים ממנו – עיין מאמר תיאולוגי מדיני של ברוך שפינוזה פרק 16). דיי לנו שאתה מקבל את התבונה כבסיס לדיון, ובכך אנו עונים לשאלתך: " מדוע לאור האמור לעיל, הנכם מציגים עצמכם כבני האור (נאורים) מול בני חושך (חשוכים, פרימיטיביים)? "

תשובה: הדת מצווה, תובעת ומחנכת (כגירסא דינקותא) את תינוקות של בית רבן לבטל את התבונה מפני רצון האל, כלומר לבטל את האור הטבעי של האדם (תבונה) מפני גחמתם, אף אם חשוכה היא לדעת המאמין, של פלונים אלמונים (יהיו אשר יהיו). ומנהג זה שנוהגים אנשים, אף הנחשבים למשכילים, לבטל דעתם מפני אחרים הוא נוהג רווח מאוד במיוחד בקרב אנשי הדת. גם הרמב"ם היה ער לבעייתיות זו וכתב כך בהקדמתו לספר המצוות: "כי זהו בכל רוב אנשי הסגולה בזמננו זה, כי לא יבחנו המאמר בעניינו אבל [אלא] בהסכימו למאמר מי שקדם בלתי בחינת המאמר הקודם, כל שכן ההמון".

ולהערתך האחרונה, נענה בלשונו של ברוך שפינוזה: "ואנו רואים כי כמעט כולם מכריזים על בדיותיהם כעל דברי אלוהים, וכל שאיפתם אינה אלא לכפות את זולתם, בתואנה של דת, לקבל את דעתם שלהם".

ראייה לדבר תמצא בהתנהגותם של אותם תיאולוגים שיוצאים למלחמת חורמה רק נגד המערערים על סמכותם.

בברכה

דעת – אמת

שוב תודה לתשובתכם.

האמת היא כי לא התבונה היא המוליכה אותי אלא השאיפה לאמת. מהיכן נובעת השאיפה לאמת? ייתכן שהיא נובעת מהשאיפה הטבועה בי לאושר, ואני כאדם איני מסוגל להיות מאושר בשקר ולכן תר אני אחר האמת.

בחיפושיי אחר האמת אני משתמש בשכלי שכן זהו הכלי המוליך אותי אל האמת עפ"י הבנתי. כידוע רגש יכול להטעות שכן לא כל מה שנעים הוא בהכרח נכון – זהו כבר עניין פילוסופי נפרד שתקצר היריעה מלהיכנס לתוכו.

עפ"י דבריי עד עתה הייתי מגדיר את עצמי כאדם תבוני וממילא נאור(כהגדרתכם) שכן שכלי והבנתי מכלכלים את מעשיי.

עפ"י תבונתי המוגבלת כאדם הגעתי למסקנה כי היהדות היא האמת – האם מרגע זה אינני אדם תבוני???

ודאי שלא, אלא לשיטתכם כיוון שהכפפתי את תבונתי (כתוצאה ממסקנותיי התבוניות) למשהו אל-תבוני מהבחינה האנושית (אלוקים) הרי שחדלתי מהיות תבוני ונאור.

יש כאן מילכוד: אדם מגיע למסקנה מסויימת עפ"י שכלו. תבונתו מחייבת אותו לסייג את תבונתו. אם יישמע לתבונתו הרי שחדל להיות נאור ואם לא ישמע לתבונתו גם כן יהא אדם לא תבוני שכן אינו מבצע את מסקנתו התבונית. אם כן מהו הפתרון?

ניתן לגשת לעניין כמו לנושא הדמוקרטיה: אי אפשר לבטל את הדמוקרטיה גם אם הדבר נעשה באופן דמוקרטי – כך אין לסייג את התבונה גם אם התבונה עצמה מוליכה למסקנה זו.

אם זהו הפתרון הרי שמלכתחילה סייגנו את תבונתנו ואיננו אנשים כה נאורים.

מאידך ניתן לומר כי אני כאדם תבוני לעולם אינני מפקיע את תבונתי מעלי. גם אם הגעתי למסקנה כי עלי לפעול באופן לא רציונלי בנקודה מסוימת הרי שהדבר נובע מתוך ראיה תבונית.

דעו לכם כי אני כאדם דתי איני סבור שעל אדם כלשהו לבטל את תבונתו אלא עליו להכפיפה מתוך הכרת התבונה עצמה אל האל.

סבור אני כי האדם הדתי והמשכיל יותר נאור מכם עפ"י הגדרותיכם. שכן בכל צעד ושעל שהוא עושה הוא בוחן ובודק: האמנם זהו הדבר הראוי לעשותו עפ"י תבונתו, ואם לא האם זהו הדבר הראוי לעשותו על פי הציווי האלוקי המחייב אותו עפ"י תבונתו?

לעומת זאת אתם מוכנים להיות תבוניים עד שלב מסויים. ברגע שתבונתכם תורה לכם לעשות דברים מסויימים הרי שתסרבו לשמוע לתבונתכם.

אינני בטוח שזוהי הדוגמא המתאימה אבל אנסה:

אתם כאנשים נאורים הפועלים עפ"י השכל ובהתאם להכרת העובדות והמציאות נאלצים לבצע מעשים שעל פי הכרתכם שלכם אינם תבוניים כלל וכלל, וכל זאת משום שמתוקף תבונתכם הינכם מסייגים את תבונתכם במקרים מסויימים.

הבה נניח (אך ורק לשם הדוגמא) שאפיקורס תבוני ונאור נשלח לפנות יישובים במסגרת תכנית ההתנתקות בזמנה. למיטב הבנתו זהו מהלך איום ונורא, חסר הגיון ותוחלת והינו ההיפך הגמור ממעשה תבוני. האם במידה והוא ימלא את הפקודה הוא יחדל להיות אדם תבוני?

אדם דתי אינו בהכרח לא תבוני. אדם דתי הוא בהכרח מקבל מרות.

לעומת זאת אדם שהולך אחר העדר החברתי (מכל מין וסוג) ללא חקירת דרכו – הוא האדם הלא תבוני, תהא אמונתו אשר תהא.

סבור אני כי הגדרתכם את עצמכם כנאורים ואת הדתיים כחשוכים אינה נובעת מהשימוש שעושה כל צד בתבונתו, אלא במסקנה שהגיע אליה כל צד ע"י תבונתו (או בהתאם לנוחיותו).

אשמח לקבל תגובה

דוד

שלום דוד

הרמב"ם ופרופ' ישעיהו ליבוביץ היו אנשי דת שהתאימו את ציווי "האלהים" לתבונה ולא ההפך, על אנשי דת כמותם אפשר לומר נאורים. הנה כך כותב הרמב"ם : " כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות" (ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק כה ) כלומר צריך לאנוס את הכתוב אל התבונה. בניגוד לדעתך שאתה מכפיף את התבונה אל אלוהיך (כלומר רבניך). וכל יתר "פלפולך" לשייך לעצמך תבונה אינם אלא שעשועי לשון גרידא.

דעת – אמת