שלום משה

אין ספק שבחברה הדתית חלים תמורות ושינויים, אחד מכל חמישה (ויש אומרים ארבעה) עוזב את הדת . פולמוסים רבים ,היו כבר במשך שנים, בנושא התכנים בישיבות ומעמד האישה. ועקב כך נוצרו "שיטות" לימוד על-ידי רבנים כמו "שיטת הרבדים", ובמספר אולפנות מלמדים בנות תלמוד. כך דרכה של חברה שלקחה על עצמה "סיכון" של התערות בחברה הכללית בניגוד להתבדלות של הקהילה החרדית.

החידוש , ברשימתו של אורי אורבך, אינו בעצם דבריו, כי כבר קדמוהו רבים, אלא בתעוזה לצאת באמירה זו ברבים. כלל הוא בחברה סגורה, כשאדם אומר דבר מה בפרהסיא כמוהו חושבים רבים. כלומר עצם הצהרתו בפומבי מעידה שהחברה הדתית ,כיום, מסוגלת להשמיע ולשמוע ביקורת על יסודות הדת ללא פחד ומורא, וזה חידוש. אלא שאורי אורבך, כפי שהוא מעיד על עצמו, אינו בקי בתלמוד. הוא אף הצהיר, בגילוי לב, שהתלמוד תמיד שעמם אותו. לכן, בגלל חוסר בקיאותו, מדמה הוא שיש בתלמוד עוצמה יצירתית, הנה כך הוא כותב: "קטון-קטונתי אל מול עוצמת היצירה התורנית המופלאה שנקראת תלמוד".

אך מי שבקי בתלמוד, וכוחו היצירתי עדיין במותניו והאמת היא נר לרגליו אין ספק שתהיה מסקנתו אחת: התלמוד (כוונתי למשאם ומתנם של חכמי בבל) הוא מהיצירות השפלות, הנבובות, ההזויות והגזעניות שקמו בעם היהודי לדורותיו. כדי שלא נצהיר הצהרות ללא דוגמה (אף שבאתרנו כבר נמצאים דוגמאות רבות לכך) נביא "פלפול" שגרתי בין חכמי בבל. דוגמה זו תציג בפניך, כיצד חכמי בבל הורידו את הטקסט המקראי לשפל המדרגה. הצליחו לדרדר חוק ומשפט מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והפכו רעיון נאצל לחוכא ואטלולא. התורה קבעה, משום צער בעלי-חיים , שאין לאדם לחסום פיו של שור בשעה שהוא דש – מפריד את הקליפה מגרגיר החיטה על –ידי דריכת רגלי השור על השיבולים – כי כך כתוב בתורה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ " (דברים פרק כה; 4).

באו חכמי התלמוד והחלו מתפלפלים בהגדרת האיסור: מה הדין אם הניח, בעל השור, שמיכה על החיטים והשור דורך על השמיכה. הרי במצב זה השור לא רואה את החיטים, ואולי באופן זה "התורה" לא אסרה לחסום פיו? או שמא גם באופן זה אסור. עוד מתדיינים: מה הדין אם היה לשור קוץ בפיו האם צריך להסירו מפיו? כי במציאות זו , שיש לו קוץ, השור לא יכול לאכול ונחשב שהוא דש עם שור "שפיו חסום" או שמא היות והקוץ נכנס לו מאליו, והבעלים לא עשו את המעשה, אין זה נחשב "חוסם שור בדישו".

עוד המשיכו להתדיין: מה הדין אם יש אריה ליד הדיש, שמרוב הפחד השור לא מצליח לאכול, האם צריך לסלק את הארי או לא? ( בבא מציעא צ ע"ב ). הרי לך כיצד בהבל פיהם (של חכמי התלמוד) רמסו את הקוד האתי המקראי.

צא ולמד עד היכן דקדוקי עניותם של חכמים אלו מגיעה: לדעת אחד מהחכמים איסור חסימת פי השור בשעת הדישה הוא רק אם השור דש עם ארבעת רגליו, אך אם הוא דש בשני רגליו בלבד אין איסור לחסום את פיו (כאילו כבר אין לו צער?).

שואל חכם אחד את חבירו: מה הדין באדם הדש עם אווזים, שלהם יש רק שני רגליים בלבד (כאילו שאפשר לדוש חיטים עם אווזים), האם היות ולא דשים בארבעה רגליים כשור לכן אין איסור לחסום פיהם בשעת הדישה או שמא היות ויש להם אך ורק שני רגליים, והוא למעשה דש בכל רגליו אז יחשב כשור ויהיה אסור לחסום פיו (בבא מציעא צא ע"ב ).

בברכה

דעת-אמת