"מומר שהמיר את דתו…אין רשאין בכל אופן לקברו בקבורת ישראל, ואין מתעסקין בקבורתו כלל, ואין אחריות ישראל אפילו מקרוביו, עליו…והמנהג שמתאבלין עליו מזמן שמיעת ההמרה ר"ל (רחמנא ליצלן= אלוהים ישמור)…. והורו רוב האחרונים לשבת בשעת שמועת ההמרה יום אחד ולקוע ע"ז (על זה) כעל שמועה רעה. ובשעת מיתתו א"צ (אין צורך) לקרוע ולא להתאבל אף יום אחד".

הבעיה היא בהגדרת "היוצא בשאלה" של ימינו האם היא כלולה כמי "שהמיר דתו". יתכן ובנידון זה יהיו דעות שונות.

על כל פנים אין זו הלכה מחייבת ומוחלטת והכל תלוי בתחושה הרגשית האותנטית של ההורים.

מה שחשוב לזכור ולהפנים שהתפיסה החרדית את "הכופרים" או "המשתחררים מעולה של הדת" היא קשה מאוד. אספר לך סיפור מזעזע על שמועה שהתגנבה לאוזני, כשיצאתי מהקהילה החרדית יחד עם שבעת ילדיי:

אחד מתלמידי החכמים שבקהילה הבין שצריך להודיע לילדיו, שהיו לומדים בחיידר יחד עם בניי, לאן נעלמו ילדיי.

הוא כינס את ילדיו והודיע להם שמשפחת "פלונית אלמונית" (כשהוא מציין את שם המשפחה במפורש) נהרגה בתאונת דרכים, המתין קימעא כדי שיפנימו את הזעזוע, ולאחר מכן דיווח להם שהמשפחה יצאה לשמד, וזה גרוע ממותם.

זאת התגובה הנורמטיבית בקהילה החרדית של ימנו בשומעם על אדם שהשתחרר מעבדות הדת.

בברכה

דעת – אמת