16 שנים • Anon ברור לי שאף אדם דתי אינו חי ישירות לפי חמשת החומשים, אלא לפי התלמוד הבבלי, עם זאת, כאשר אני מדבר עם אנשים דתיים, הם טוענים כלפי, כי חייהם מתנהלים לפי הפסיקות של רבנים מדורות שונים (שמסתמא נסמכות על התלמוד), ולכן רציתי, לשאול מה מקומם של הפוסקים שונים ביחס לכתוב בתלמוד הבבלי? האם הם מהווים שכבה נוספת בשרשרת המנותקת (מקרא-משנה-תלמוד), ומוסיפים בלבול נוסף על מערכת מעורפלת ממילא? האם הם בוחרים איזו הלכה לקבל ואיזו להשכיח? אילו נושאים יש לרומם (צנעה, טהרת המשפחה, תלמוד תורה) ואיזו להשפיל בדממה? אשמח לקבל תשובה עניינית בנושא.
תודה
Dovi
צוות
שאלתך דורשת מחקר מקיף ומעמיק.
אכתוב באופן כללי כנותן טעימה למצב היהודים מחתימת התלמוד עד היות החרדים לכת בזמננו.
ראשית אין דמיון קל שבקלים בין המהפכה החז"לית מהמקרא לשינויים המינוריים של פוסקי הדורות לאורך השנים שלאחר התלמוד.
חכמי המשנה והגמרא הצליחו לקעקע ולבטל לחלוטין את המקרא כספר חוקים ומשפטים. מתקופתם התנ"ך (כולל התורה) אינו אלא ספר קדוש המונח בארון והרי הוא משמש כאבן שאין לה הופכין מלבד טקסיות הקריאה בבית הכנסת.
פוסק הלכה בימינו אינו מתייחס לחוקי התורה כספר חוקים. הפוסק יתחיל את נימוקו ההלכתי מהמשנה והגמרא ויחזק את הבנתו בפרשני התלמוד שלפניו. ויתירה מכך, פוסק שינמק פסיקתו מתוך פסוק תורני הכל ירימו גבה כאילו בצדוקי ובקראי עסקינן ויתחילו לפשפש ולמשמש שמא אפיקורסות קפצה עליו.
מה שאין כן לגבי התלמוד שהוא נשאר כספר חוקים וכבסיס לפסקי הלכה עד ימינו.
כדי להבין את יחס הפוסקים בימינו לתלמוד אביא דוגמה מעולמנו המשפטי:
במדינת ישראל יש "ספר חוקים", שופטים ויועצים משפטיים.
ספר החוקים בישראל, אף שהוא המחייב, יש לשופטים יכולת לחדש מעבר לחוק, ולפעמים הם מבטלים חוק שחוקקו בכנסת אם הוא סותר נורמות בסיסיות של זכויות אדם. למרות שהשופטים מוסיפים, גורעים ואף מבטלים הבסיס המשפטי הוא תמיד החוק הכתוב. יש שופטים שמעיזים יותר (אהרון ברק) ויש הדוגלים בדווקנות נוסח החוק (דניאל פרידמן פרופ' למשפטים).
כיוצא בו, הקהילה היהודית, מחתימת התלמוד וקבלתו כספר החוקים, פוסקי ההלכה במעמד "שופט" וליתר דיוק יועצים משפטיים (אלוהים הוא השופט והמעניש).
לפוסקי ההלכה, בדומה לשופט בימינו, יש את היכולת להוסיף, לגרוע ולפעמים לבטל במסגרת "ספר החוקים" (התלמוד). פוסקי ההלכה ישאפו למצוא את האיזון בין שימור "יראת השמיים" למציאות הריאלית שעומדת בפניהם. יש שהם "דווקניים" יותר ומשמרים את ההכרעה התלמודית ככתבה וכלשונה ויש נועזים יותר הכל על-פי הבנת הפוסק את הצרכים של היהודים במקום ובזמן הנתון.
אתן לך דוגמה, הרמב"ם כפוסק הלכה הבין שיש לקעקע את התפיסה שלאלוהים יש גוף לכן פסק שהמאמין שאלוהים הוא גוף נידון כאפיקורס ואין לו חלק לעולם הבא, למרות שזה בניגוד לתפיסה התלמודית. כמובן שהרמב"ם, כפי ששופט בימינו היה עושה, ינסה בכל כוחו להביא סימוכין לדעתו מהתלמוד אף שמודע הוא לקלישותם. מאידך, הראב"ד שהיה יותר דווקני, ופחות "אקטיביסט" כרמב"ם, העיר לרמב"ם שאין זה נכון להגדיר את המאמין שאלוהים גוף כאפיקורס משום שמשתמע מאגדות חז"ל שאלוהים בעל גוף.
דוגמה נוספת, הרמב"ם כרציונאליסט דחה את האמונה בשדים וכשפים ולכן השמיט הלכות הקשורות באמונות אלה. הרמב"ם השמיט את ההלכה שנפסקה בתלמוד: אסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עין הרע (בבא בתרא ב ע"ב). ואילו פוסקים אחרים קבעו זאת כדיני נזיקין.
פעמים שהמציאות הכלכלית "אילצה" פוסקים למצוא את "כוח ההיתרא" כלומר, לשנות את ההלכה מבלי לומר זאת בפה מלא. זהו למעשה שיטה לאזן בין האמונה הטוטלית שהתלמוד הוא ספר החוקים שאלוהים חפץ בו לבין המציאות. כיצד הם עושים זאת? הם ינסו למצוא סוגייה שתביא ראייה קלושה לפסיקתם, או פרשן אחר שיתכן וניתן להבין ממנו הקלה זו וכך הלאה והלאה.
הוא הדין ההפך כלומר פסקי הלכה לחומרא. הפוסק שמבין שבנקודת זמן ומקום יש לגדור פרצות הוא יחמיר בניגוד לתלמוד ובמקביל יתאמץ להביא אסמכתאות מרומזות. כלומר לשנות מהתלמוד מבלי להפקיע את מעמד התלמוד כספר חוקים. אך פסקי הלכה המשתנים הם מינוריים לטעמי.
עכשיו ברצוני לומר מילתא אודות הציבור החרדי והדתי בימינו שאינם אלא כת.
עד העת החדשה והקמת מדינת ישראל הקהילות היהודיות חיו את ההלכה וכל עולמם היה דלת אמות של תלמוד ופוסקים. מציאות זו הייתה תואמת את ההוויה של הקהילה היהודית. המציאות הייתה, גם בקרב הציבור השולט (נוצרים ומוסלמים) שהיהודים הם "בני חסות"/ אומה נרדפת שתשוב לאלוהי האמת.
לכן חוקי ההלכה והמציאות תאמו זה לזה ויפים פסקי השולחן ערוך את הזמן והמקום של יהודי הגלות כפי שהתלמוד תאם את יהודי בבל תחת שלטון פרסי, והמקרא את היהודים בכנען.
יהודי התלמוד לא היה מונח על כתפיהם אחריות גלובלית: לא בטחונית, לא ערכית ולא כלכלית. כל אחריותם אינה אלא הם עצמם וקהילתם הקטנה לשמרם עד יבוא גואל. ותפיסתם תאמה את המרחב הציבורי הגלובלי – הנוצרי והמוסלמי (לכן אין להתייחס אליהם ככת).
מה שאין כן הציבור החרדי דהיום. הם חיים בבועה וממשיכים את דרך הקהילה היהודית גלותית כאילו לא חלו שינויים בעולם. למה הדבר דומה אילו חז"ל היו ממשיכים את חוקי המקדש כאילו לא נחרב המקדש, אילו היו ממשיכים להמליך מלך כאילו לא גלו מארצם וכיוצא באלה.
כך הציבור החרדי חי כאילו הגלות ממשיכה, מתעלמים ממדינה ריבונית ליהודים, מתעלמים מהשינויים בעולם ביחס לדת, כאילו הנורמות הערכיות נשארו כבעבר; מעמד האישה, היחס לאתיאיסט וכו' וכו'/
ולא היא,
היום יש מדינה ליהודים ולכן צריכים להכריע בנושאים לאומיים ובינלאומיים.
היום הפרת זכויות אדם היא פשע אנושי (וחרדים לא יוכלו להסתופף בגטו כאילו אינם חלק מפשעי האנושות כפי שהיה בעולם הישן).
לא אוסיף דוגמאות למכביר, רק אסכם שזו הסיבה שהחרדים והדתיים בסגירותם לתמורות המשתנות מעמידים עצמם ככת.
הכואב בכל העסק ההזוי הזה, שהציבור החילוני שמבין את המשמעות של עולם חדש, את המעמד של מדינה עצמאית…מטפח את קבוצות הגלות וסופנו מי ישורנו?
בברכה
דעת – אמת