שלום מיכאל,

אחד הדברים המשונים במקרא, שאין הדרכה כיצד לקבוע את החגים, המועדים והזמנים למרות שנחיצות "לוח השנה" גדולה מאוד יותר מדיני מצורע המפורטים בתורה ויותר מבניית המשכן המתוארים על גבי 12 פרקים. תמיהה זו תמה אבן עזרא ומתוכה הסיק שקביעת לוח השנה מסורה לבתי הדין לקבוע לפי הבנתם: "ויש לתמוה מזה תמיה גדולה. איך פירש דיני כל נגעי המצורע, שהוא באדם אחד ולא יעמוד בכל זמן, והניח דבר המועדים, שכל ישראל חייבים לשמרם בכל זמן. ויש כרת על אכילת חמץ בפסח, ועל אכילת יום הכפורים… וזה לאות, כי סמוך על קריאת בית דין בכל דור ודור" (אבן עזרא, שמות, יב; 2).

כלומר "לוח השנה" הוא נזיל וניתן לשינויים גם מבחינה דתית.

לכן, למרות שאפשר להסיק שבזמן חיבור התורה השנה הייתה על-פי חודשי חמה, כפי שביארנו "בפרשת נוח", אין זה מחייב את הדורות הבאים. לכן חודש ניסן איבד את "גדולתו" כראשון לחודשי השנה, ושמות החודשים נקבעו כשמות חודשי הבבליים עיין מה שכתבנו "בפרשת הר-סיני".

זו הסיבה שאורך השנה השמשית בזמן תקופת התלמוד שונה מאורכה של השנה בתקופת ימי הבניים עיין "קונטרס מספר שש". כיוצא בו מניין השנים המתחיל מבריאת העולם אינו נמצא במקרא ולא בכתובים אלא מונים לשנותיהם של האבות או שנותיהם של מלכים, כי דור דור ודורשיו דור דור וזמניהם, וקהילות קהילות ומועדיהם.

:

לגבי האתיופים, איני בקי בהיסטוריה שלהם ולא בהלכותיהם ומנהגיהם.

ולטענתך: "הדבר המרגיז הוא שאותם רבנים תלמודיים דרשו גיור מהאתיופים לפי ההלכה שלהם על מנת ש"יחשבו יהודים" (הרבניים השתלטו על היהדות עד אשר יהדות=רבנות) לפי ההלכה הרבנית".

הטענה אינה כלפי הרבנים אלא כלפי המדינה. לרבנים, שלהם אמונה פרטית כאילו תורתם מסיני, זכותם לנהוג על פי הזיותיהם באופן פרטי. הבעיה שמדינת ישראל קבעה בחוק השבות שהקביעה מיהו יהודי ומי אינו הוא בסמכות הרבנים. כמו כן הליך הגיור הוא על-פי התפיסה הרבנית. כך שתלין על מדינת ישראל שהגדירה את יהדותה על-פי התפיסה הרבנית ולא האתיופית.

לשאלתך האחרונה: "השאלה שלי בנוסף לכך הוא מי ומתי ואיך יצר את הזרם הרבני של היום והאם זה היה אינטרס פוליטי ולא הלכתי?".

דחיקת תורה שבעל-פה את המקרא החל בשלהי בית שני וקיבל מלוא התנופה לאחר מרד בר-כוכבא. לאחר חתימת התלמוד קיבלו רוב הקהילות היהודיות את פסקי חכמי בבל.

האינטרס בראש ובראשונה היה אינסטינקט הישרדות של קהילות יהודיות שרצו לשמור על קהילתם. מרגע שחרב המקדש ובוטלה עצמאות מדינית ליהודים הם היו חייבים ליצור "דבק" חדש שתשמר את זהותם. לכן נוצרה מערכת של טקסים, תפילות ומנהג פלפולי כדי לשמר את "השבט".

בזמננו חיבוק המדינה את הדת הרבנית וההפך נובעת מאינטרסים משותפים ומורכבים כמו זהות, כסף, כבוד, פחד וכיוצא באלו אצטט עבורך מה כתב פרופ' ליבוביץ ז"ל על "כלאי מדינה ודת" בישראל: "מוסכם [על הדתיים והחילונים] שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול השם, ביזיון התורה והרס הדת; מבחינה הומאניסטית – משום השחתת החיים החברתיים; מבחינת כל אדם בעל נפש – משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות….דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית… ותמורת הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והביזיונות שדת ישראל סופגת יום יום מידי הממשל. באווירה זו של שקר וחנופה מזדייפים ומסתלפים כל המושגים" (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" עמוד 184).

בברכה

דעת-אמת