תקופת "יבנה וחכמיה" היא תקופה משמעותית ביותר לצביונה של הדת היהודית התלמודית.

לאחר חורבן הבית השני (70 לספירה) ולאחר כישלון מרד בר כוכבא המשיחיסט ( 135לספירה) נוצרה בקהילה היהודית חלל מנהיגות. עד תקופה זו היהודים התחלקו לקבוצות, איסיים, צדוקים, פרושים כאשר בשלטון היו כוהנים גדולים שנתמכו מהאליטה היהודית. לאחר החורבן, האצולה הכהנית הושמדה והכת הפרושית התרוממה בעידוד השכבה של האנשים הפשוטים בעלי המלאכה והאיכרים. וכך חכמי הפרושים תפסו לאט לאט את ההנהגה.

לאחר חורבן הבית המרכז היהודי הועבר מירושלים ליבנה, לאחר מרד בר כוכבא הוא עבר לגליל לציפורי ושם כיהן רבן גמליאל כנשיא המכונה 'רבן גמליאל דיבנה' כדי להבחינו מסבו רבן גמליאל הזקן שחי בתקופת סוף בית שני.

הלומד היטב תקופה זו יראה מיד כיצד העם היהודי לבש צורה ופשט צורה עד לגיבוש התלמודי.

בתחילה היה יהודי מקראי בהנהגה של כוהנים בבית המקדש ואט אט החל כירסום במעמדה של התורה שבכתב כספר הוראה ובמקומו תפסה התורה שבעל פה את עיקר ההלכה וההוראה.

מומלץ לעיין במאמרו של ד' גודבלט, "יהודי ארץ ישראל בשנים 70-132", א' רפפורט, עורך, יהודה ורומא – מרידות היהודים.

בברכה

דעת אמת