שלום מרי,

נראה שנפלת במלכודת אנשי הדת שיצרו תדמית לדת כאילו עוסקת בכל תחומי החיים – ולא היא.

נוהגים הם לצטט מפרקי אבות: "הפוך בה והפוך בה שהכל בה" כשלמעשה אין בה אלא פולחן טוטלי לאלוהיהם.

אחד הדברים המקוממים בהתנהגות הנלוזה של זבי האמונה, שמשתמשים בכתר לא להם והרי הם כצבועים שבאדם ולכן מצווה לפרסם את חנפנותם ותרמיתם.

דבר זה אסביר ואראה בשלושה מישורים:

1. אין עניינם אלא בציות לאלוהיהם שיצרו בהבל פיהם.

2. לדעת חז"ל גורמי מחלות ותופעות טבע אינם תהליכים הנובעים מהטבע עצמו אלא גורם חיצוני לו.

3. תחום הפסיכולוגיה ובעיות הנפש הוא מקצוע מודרני שחז"ל לא העלו על דעתם לבחון כתחום בפני עצמו.

1. המחפש ב"כתבי הקודש" התייחסות לפגועי נפש דומה למחפש רפואות בספרי גיאומטריה ואלגברה.

וכי מה לאנשי האמונה בדיסיפלינה מדעית?

כל עיסוקם הוא כיצד לרצות את אלוהיהם ולציית לו. אם אשתמש בהשוואה לאמונות הפולחניות בתקופת המקרא אומר כך: אם במיתולוגיות של העמים האדם ברא את האלים בצלמו ובדמותו כדי שישרתו את בני האדם בדת יהודית אלוהים יצר את האדם בדמותו כדי שישרת את האלוהים.

חשוב להפנים, דת יהודית עסקה בציות לאלהים ואין עניינה במדע, רפואה ובפילוסופיה.

גם כשנזכרו בתלמוד שוטים ומשוגעים הם נזכרו בהקשרם ההלכתי ולא כבעיה בפני עצמה.

כך למשל נשאלה השאלה בתלמוד: "איזהו שוטה? ותשובתם: היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו" (חגיגה ג ע"ב) שאלתם ותשובתם לא עסקה בסוגיית השוטה בפני עצמו אלא בהקשרו ההלכתי האם הוא חייב במצוות כן/לא.

למה הדבר דמה לבעיה מתמטית העוסקת בשלושה שוטים שאחד מת כמה נשארו? וכי ניתן ללמוד משהו על שוטה? אתמהה.

יסוד זה – שאין ללמוד מכתבי הקודש מלבד ציות – עסק הפילוסוף ברוך שפינוזה בספרו "מאמר תיאולוגי מדיני" .

אחזק דבריי מדברי הוגה דעות אורתודוכסי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל: "אין להעלות על הדעת, שהדת תשמש מקור לאינפורמציה לאדם על העולם, או על הטבע, או על עצמו, או שתשמש אמצעי להסביר לאדם את העולם ואת הטבע עצמו. אילו הייתה זאת הפונקציה של התורה, הייתה התורה חולין" ( יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 339).

רצוני לומר, שהפרדת הרשויות: כתבי הקודש מתחום המדע הוא מאבני יסוד שצריכים להפנימו חילונים ודתיים כאחד.

2. לדעת חז"ל סיבת תופעות טבעיות או מחלות אינם אימננטיים אלא גורם חיצוני הוא סיבתם. פעמים שאלוהים הוא המעניש פעמים השד או מערכת הכוכבים. אמירתם: לא הנחש ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג ע"א) משקפת עמדה זו. כך למשל כשהתייחסו (גיטין סז ע"ב) למשוגע (בלשונם: אחזו "הקורדייקוס"), הזכירו את המחלה בהקשר ההלכתי האם הוא כשר לגרש את אשתו. וכששאלו מה גורם לשיגעון השיבו: משד ששמו "קורדייקוס" הנמצא ביין חדש והשותהו ניזוק מהשד עד שמשתגע. ותרופתו לכתוב קמיע המיוחד לשד ששמו קורדייקוס. או לאכול בשר אדום צלוי על גחלים ולשתות יין מהול במים. כלומר, תוך כדי עיסוק הלכתי, שהוא בראש מעיינם, עוסקים כבדרך אגב במשוגעים שהגורם להם הוא סיבה חיצונית (שד) ואין הם מנסים להבין תופעה זו כחלק ממחקר הנפש כתהליך פנימי.

3. חז"ל לא היו מודעים כלל להשלכות נפשיות או לטראומות שאדם יכול לעבור בינקותו.

לכן אין לצפות מהם להתייחסות לחרדות כלל ועיקר.

אתן דוגמה, כשחז"ל דנו בקיום יחסי מין עם תינוקת פחותה מגיל שלוש עניינם היה בהשלכה ההלכתי גרידה ולא בבעיות הנפשיות היכולות להיגרם לתינוקת.

ויתירה מכך, גם במקרים שקיבלו חוות דעת רפואית העדיפו את הציות מפני בריאותו. כך למשל מסופר: מעשה באחד שהתאווה לבחורה רווקה, עד כדי כך שקבעו הרופאים שאם לא יהיה איתה הוא ימות, והכריעו חכמים שאסור לו אפילו לדבר איתה מאחורי הגדר, בנימוק שלא יהיו בנות ישראל פרוצות (סנהדרין עה ע"א).

אני מקווה שתשובתי הועילה שכפות רגלייך לא ידרכו על סיפי חדרי הרבנים.

בברכה

דעת – אמת