ספר תהילים אינו קובץ של אדם אחד אלא קבצים של מחברים שונים מתקופות ואמונות שונות. לכן תמצא במזמורי תהילים יחס שונה ליהוה המתגלגל ביחס ישר לשינויי התפיסה ותודעת האדם.

יש מהחוקרים שמיחסים לקבוצת מזמורים בתהילים את "המזמורים האלוהיסטיים" שבאו במקום יהוה.

דוגמה לדבר: בשירת דבורה מוזכר יהוה ומחבר מזמור תהילים המירו לאלהים:

יְהֹוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם.הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהֹוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים, ה; 4-5):

ובתהילים נאמר: "אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (תהילים, סח; 8-9).

הנה דוגמה נוספת לשני מזמורים בעלי נוסח דומה באחד אלוהים מככב ובשני יהוה:

תהלים פרק יד

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב:

יְהֹוָהמִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים:

הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד:

הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם יְהֹוָה לֹא קָרָאוּ:

שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד כִּי אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק:

עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ כִּי יְהֹוָה מַחְסֵהוּ:

מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהֹוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל:

תהלים פרק נג

"לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד:

“ אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה טוֹב:

אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים:כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד:

הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ:

שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם:

מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".

התפיסה הפולותיאיסטית (אלים רבים) במקרא הייתה כתפיסת האמונות בזמן עמי קדם:

הפסוק: " אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יהוה מוֹת יוּמָת", אומר דרשני.

המקלל את "אלוהיו" ישא בחטא.

המקלל את יהוה מות יומת.

מי אלו אלוהיו? ומי הוא יהוה?

משתמע מהפסוק שיהוה הוא אל חשוב יותר מאלוהים אחרים, אבל גם אלוהים אחרים יש בהם "קדושת מה".

הרוצה להבין פסוק זה לאשורו יוכל רק לאחר שיכיר את "המקום" והתרבות של תקופת המקרא.

והנה נתון נוסף: נמצאו כתובות אוגרתיות המאירות קצת על אמונות הסביבה והזמן של המקרא.

בכתובות נכתב: "ליהוה (שמרן/תימן/נצרי) ולאשרתה" (מכונתילת עג'רוד, ומחרבת אל-קום). אפשר ללמוד מהן שאשרה (אלה כנענית) היא אשתו של יהוה, ויהוה הוא אחד האלים מני רבים.

דוגמה נוספת, שקורא בעל ידע רב ועין ביקורתית דקדקנית יכול להבחין.

ואלו דברי חוקר, שעין דקדקנית לו, פרופ' ישראל קנוהל, בספרו "מאין באנו":

" בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (שירת האזינו, דברים לב; 8))

ראשית יש להכיר את נוסחי המקרא השונים הידועים לנו. בטקסט של קומראן אנו קוראים: "למספר בני אלהים" במקום "למספר בני ישראל". גירסה דומה בתרגום השבעים.

דבר נוסף, הנוסח: " לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" חסר משמעות ואינו ברור בהקשר.

משמע, סביר להניח שהנוסח המקורי היה כקומראן וכתרגום שבעים: "למספר בני אלוהים".

ומשמעות הקטע דלעיל יתבהר לקורא כקילורין לעניים:

"עליון" המתואר כאן הוא "אל עליון" של מלכי צדק:

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית, יד; 18).

.וכך מסכם קנוהל:

"התמונה העולה מפסוקי השירה בספר דברים, על-פי נוסחתה המקורית, צבועה בגוונים של המיתולוגיה הכנענית. על-פי מיתולוגיה זו, לאל אבי האלים ולאשרה זוגתו היו 70 בנים ובנות שהם אלי פנתיאון. "עליון מתואר כאן כאב המנחיל נחלות לבניו "בני אלהים". כל אחד מבני אלהים, צאצאיו של עליון, זוכה לקבל עם מסוים כחלקו ונחלתו. יְהֹוָה, המתואר כאן כאחד מבני עליון, מקבל בנחלתו את יעקב" (מאין באנו, עמ' 95).

והנה דעה נוספת של חוקרים – ש"נ קרמר ו- מ' ויינפלד – העושים השוואה בין מזמורי תהילים לספרות השומרית (3500-2000 לפנה"ס) בנושא ריבוי האלים:

אביא את הציטוטים מהמזמורים השומריים ואשלב את ההקבלה ממזמורי תהילים:

" כאשר האב אנליל [האל הראשי של הפנתיאון השומרי] יושב בהרחבה על כסא הקודש, הכסא הנישא… מקיים בשלמות אדנות ומלכות, אלי הארץ משתחווים לפניו ביראה, אלי השמים נכנעים לפניו עומדים לפניו [ בתהילים: (כט; 1-2) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ ל לַיהֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַדְרַת קֹדֶש"]…

אלי האנונה השתחוו לפניך…מה גדולה את מן האנונה, האלים הגדולים, האנונה מנשקים את עפר רגליך [ובתהילים: תהלים פרק צו; 4): " כִּי גָדוֹל יהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים…]…

אין ספק ש"בני אלים", "קהל קדושים", "סוד קדושים" וכן אלוהים ו"מלאכים" שבכתובים שצוטטו במזמורי תהילים שווים למושגים שמצאנו בטקסטים הבבליים, האוגריתיים והפיניקיים שמנינו אלא שבישראל חלו גילגולים תאולוגיים במושג הפמליא של מעלה ובמזמורים מאוחרים בני אלים הופכים למלאכים…" (בית מקרא, יט (תשל"ד) עמ' 8-24 חלק א).

למעשה אלוהי המקרא ואלוהי חלק מפרקי תהילים מנסה להשיג מקום של כבוד בין האלים הרבים.

ומלחמתו, לבלעדיות, אינה רק באלים אלא גם בבני אדם המתימרים להיות כאלוהים.

מאבקי הכוח בין יְהֹוָה לבני האדם נמצא במקרא עצמו (סיפורי אלים ומאבקיהם באלים אחרים ובבני אדם נקראים מיתולוגיה).

תחילה יְהֹוָה אוסר מהאדם לאכול מעץ הדעת: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ "(בראשית, ב; 16-17).

וכי על מה ולמה עינו צרה באדם שידע להבחין בין טוב ורע, אם לא החשש ממנו? הידע הוא כוח!!! וכי מה רע בדעת? אם לא חששו של יְהֹוָה שהאדם יצבור כוח ויהפך ליריב שווה או בלשונו של הנחש: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית פרק ג; 5 )

האדם לא שמע לאזהרת יְהֹוָה ואכל מעץ הדעת. יְהֹוָה שחשש מהמציאות החדשה המאיימת עליו ועל מעמדו, נאלץ לגרש את האדם מגן העדן שמא יאכל גם מעץ החיים: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית, ג; 22 ).

המאבק בין יְהֹוָה לאדם נמשך גם בסיפור "מגדל בבל".

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית, יא; 4-8).

וכי מה הפריע ל יְהֹוָה? מה רע בגורד שחקים שראשו בשמיים? ומה רע במזימתם? אלא ש יְהֹוָה פחד שיגיעו למקום מושבו וילחמו נגדו. אף חז"ל פירשואת המזימה כמלחמה בין בני אדם ליְהֹוָה. ולכן יְהֹוָה הפכם לקופים, לרוחות חסרי צורה וגוף, לשדים הדומים לבני אדם, ולשדים בעלי צורת אדם בעלי כנפיים" (סנהדרין קט ע"א).

יתר מלחמות יְהֹוָה כתובים בנביאים- מלחמתו עם "התנין" (ישעיהו,כז; 1), עם ה"ים" ו"הנהר" (חבקוק, ג; 8) ועוד…

והסיבה שכתבתי לעיל "חלק ממזמורי תהילים", משום שרוב המזמורים משתקפת מהם אמונת הייחוד הצרופה במושגיה הלאומיים והאוניברסליים. זהו שלב התפתחות בהשגת האלוהות; מריבוי אלים לאל אחד לעם אחד, וממנו לאל של כל העולם. מתקופת הרמב"ם ואילך הפנימו היהודים שאלוהים אינו גוף ולא דמות הגוף – משהו בלתי מובן המסתתר בשום מקום ובכל מקום, עד שבא שפינוזה, מתוך שהרחיקו את אלוהים מהטבע, שמצדו השני של המעגל התקרב לטבע והזדהה עמו לחלוטין טבע=אלוהים. ובימינו אלוהים איננו בשום צורה.

תודעת האדם בעידן זה בוגרת דייה לקבל את המציאות הטבעית כפי שהיא ללא התפתלויות וללא הזכרת המילה ההזוייה "אלוהים". לכן, בימינו קמו ארגונים אתאיסטים המרימים ראש ובגאווה גדולה בזים להוזי האמונה ודנים אותם כמשוגעים לכל דבר שרק מחמת חוסר מקום בבתי חולים לא מאשפזים אותם.

בברכה

דעת – אמת

ׁ

יפה אמרת – ועכשיו אתה גם מבין ללימודי את הכנענים.

באשר לשאר – כל שכתבת נכון, ויש כמובן עוד – אלא שאין טעם להוסיף. מי שבאמת מחפש את האמת הוא אשר ימצא אותה. כל היתר יכולים להסתפק בתירוצים…

באשר לאמונה בעת העתיקה – טעות מאוד נפוצה היא לחשוב שבעת העתיקה היו מונותאיזם או פוליתאיזם. באותה עת היה מצב שנקרא – הנותיאיזם. כלומר – אמונה באל עליון ללא כל שלילה של קיומם של אלים נחותים יותר. הרוצה יביט מזרחה לכיוון הודו כדי להשכיל באמונה הזאת, או יביא אחורה לעת מצריים העתיקה שאמונתה בדיוק אותו הדבר.

רביב"ש