שלום שמעון,

פוסקי ההלכה הם למעשה יועצים משפטיים.

ההלכה היהודית ביסודה דומה מאוד לכל מערכת משפט המורכבת מ:

1. חוקים – הלכה.

2. שופטים – דיינים בבית דין.

3. יועצים משפטיים – פוסקי הלכה.

4. נידון משפטי – מתעוררת שאלה או תביעה.

הבעיה במערכת המשפטית של הדת היהודית שאין לה בית מחוקקים.

ומחתימת התלמוד כולם מקבלים את המסקנות ההלכתיות כחוק, כאילו חוקק בבית מחוקקים.

פוסקי ההלכה המאוחרים, הרמב"ם, שולחן ערוך…, עשו רק סדר בכתיבת החוקים כפי שהוכרעה בתלמוד.

כשם שבבית המשפט הישראלי, כאשר בא לפניהם נידון, לדוגמה: האם מותר למסעדה למכור חמץ בפסח.

השופטים יפתחו את לשון החוק יכירו את המציאות העובדתית של המסעדה ויכריעו כפי הבנתם את החוק והמציאות.

אין כאן יצירתיות.

הוא הדין כשבא נידון חדש שהמחוקק לא נתן דעתו עליו, על השופטים מוטלת משימה לדמות מילתא למילתא ולהכריע. ובמקרה שלא יצליחו יפנו לבית המחוקקים שיתיחסו לסוגיא ויקבעו חוק תואם.

כך גם בדת היהודית, כשבא לפני פוסק הלכה, שהוא מכהן למעשה כיועץ משפטי (השופט הוא אלוהים ויכריע דינו בעולם הבא) לאזרח הדתי, נידון כגון: הפעלת חשמל בשבת, הוא ילך לחוק (ההלכה), אם לא ימצא התייחסות מפורשת של החוק לנידון הוא יאלץ לדמות מילתא למילתא. הוא ילמד את חוקי השבת על אבות המלאכה שלה ותולדותיה, יכיר את המציאות של החשמל ועל פי הבנתו את החוק והמציאות יכריע.

במקרה שאי אפשר לדמות מילתא למילתא , היות ואין להם בית מחוקקים, בדרך כלל הנטייה תהיה להחמיר, או להכריע על פי צרכי השעה כהבנתו את ההוראה הראויה לחיזוק הקהילה היהודית ושימורה.

אין כאן יצירתיות ולא תיתכן יצירתיות כל זמן שהחוק נקבע ולא ניתן לשנותו כי אין מוסד מוסמך לשנותו. "היצירתיות" יכולה להתבטא אך ורק במקרה שאין החוק מתייחס לנידון החדש. ואין אפשרות לדמות דבר לדבר מנוסחי החוק. (במקרה של חשמל, יש אפשרות ללמוד דבר מתוך דבר).

נקודה נוספת שהיא רלוונטית להכרעת השופט או פוסק ההלכה היא הנורמות הערכית הבסיסיות של יוצרי החוק.

חוקי מדינת ישראל מבוססים על הנורמה הערכית שזכותו של כל אדם – ללא הבחנה של מין, מוצא, אמונה – כבוד ואושר.

החוק ההלכתי מבוסס על הנורמה שהעם היהודי הוא העם הנבחר, הגבר הוא מנהל את חיי הקהילה, הכופרים באמונה דינם חרם ונידוי.

בברכה

דעת – אמת

הדימויים הנ"ל שנתת, ירון, הם הקולעים ביותר שנתקלתי בהם מעודי.

לא פעם הם שימשו אותי להסברה, ותענוג לעמוד על מידת דיוקם בכל פעם מחדש.

ליאור הלפרין

לד"א ושמעון,

1.אני חושש כי לא ניתנה תשובה לשאלתו של שמעון. הוא שאל האם האיסור לשימוש בחשמל בא התהווה באופן טבעי או שהושקעה מחשבה בלימוד תהליך זה וכיצד להטיל את עקרונות ההלכה עליו (שלא ברור לי איך הנורמה שהעם היהודי היא העם הנבחר ושהגבר הוא השליט בבית הולידה את איסור החשמל). למיטב ידיעתי (יכול להיות שאני טועה אינני חוקר הלכה ואינני היסטוריון) שמעון, בהתחלה לא ידעו כי ההחשמל אסור ולאחר מחשבה שהושקעה בנושא ולמידה כיצד החשמל עובד החליטו שאסור.

2. האם עצם קיומם של חוקים שולל יצירתיות? עו"ד אינו מקצוע יצירתי? האם תורת המתמטיקה המבוססת על חוקים ויישומם על מקרים פרטיים אינה יצירתית? הטיעון לשלילת קיומה של יצירתיות על בסיס קיומם של חוקים בלבד נשמע לי מופרך. (מה עוד שאם נעזוב את תחום ההלכה ונלך אל תחום היצירות הספרותיות החוץ- הלכתיות נחזה ביצירתיות רחבה אף יותר )

חיים

המהות של ההלכה

חשמל כמודול

בן זוגי לשעבר,איתו לא נמשכה הזוגיות על רקע חזרתו בתשובה,

שינן באוזני נוסחה כדלהלן.

מתימטיקה כשפה המבטאת את מדעי הטבע,אחרי שהומצאו מודולים מסוימים,ע"י גדולי הפילוסופים והמתימטיקאים,שבעזרתם

מבוטאים חוקי טבע וקשרים פונקציונליים כאלו ואחרים,הרי שככל

שיבוצעו פיתוחי נוסחאות, יש מצב שבעזרת פיתוח מתימטי נקדים באמצעות נוסחה ,לחזות כלומר לצפות תוצאה פיזית כימית מסויימת שטרם היתה ידועה לנו. הוא הדין אומר הוא בהלכה

כלומר,ההלכה במקרה הזה דומה למתימטיקה, והמציאות הערכית

נפשית אותה חותרים לטפח מקבילה לפיזיקה. יש מצב אך לא תמיד שאנשי הלכה אפורים שאינם ערים למשמעויות הרעיוניות

המכווצות בתוך החוקים ההלכתיים,יפסקו פסק רצוי,כי נעתרו וצייתו לכללי המתימטיקה –הלכה. אישית אני סבורה,שגם אם זה קורה היום זה נדיר,ומה שבדרך כלל קורה,זה שימוש במערכת של מקדמי ביטחון,מה שנקרא בשפת הציבור -לחומרא-

בעוד שככל שהבנתי מגעת "לחומרא" נועד לרשות היחיד,הפורש לחייו המיוחדים ואילו לטובת הקהל יש צורך עד כמה שרק ניתן להקל ולאפשר את זרם החיים,שהרי לא נועדו העממיים אשר כמונו

לדרכי חסידות ופרישות.

ציפי

ציפי,

נהניתי מאוד מהמשל שהבאת, הבאת משל נפלא. תודה רבה. אם רק יורשה הייתי רוצה להוסיף לו עוד נופך והוא שכמו שבלימודי המתמטיקה ישנו הפן של ללמוד מתמטיקה בשביל ללמוד ולא רק לצורך היישום כך לענ"ד קיים גם בעולם הללכתי. כלומר, ישנו ערך גם ללימוד שלא תמיד יקלע למעשה.

בברכה

חיים

תוכן:   שלום חיים,

דרכם של אנשי אמונה לעסוק במשלים ולהפיח במעשי הבליהם משמעויות חדשות. כי במקום שלמעשים גופם אין מה להציע בורחים למשלים ולרעיונות.

לדבריך, יש ערך ללמוד שור שנגח את הפרה, דיני פרה אדומה, עכבר שחציו אדמה, אם מותר להשתין מרשות יחיד לרשות רבים בשבת…

בשיטה זו, כלומר להפיח ערכים ואידאות ללא קשר למציאות עצמה, ניתן לסגוד לאבנים כערך של סגידה ללא תועלת.

ויתירה מכך, כשאדם מתעלם מהמעשה עצמו, הוא יגיע לאידאולוגיות מסוכנות היכולות לכלות עולם ומלואו.

בברכה

דעת – אמת

תוכן:   שלום ד"א,

1. לא קיבלתי מענה על השאלה למה קיומם של חוקים מעיד על חוסר יצירתיות. אתם מסובבים את הדיון לנק' אחרות, אני טוען אתכם בחיטים ואתם עונים לי בשעורים בבקשה נסו להיות עיניינים ולא לסובב את הדיון לתועלת שבמשלים.

2.בתור מי שיש לו ניסיון מועט בלימוד מתמטיקה אני יכול להגיד כי המשל הוא צורה נפלאה להסביר רעיונות ומסרים ואפילו המשל תורם לעיתים לחידוד הנמשל. למה לפסול בכזאת קלות דרך נפלאה זו של הסברה?

3. בהמשך לניסיוני המועט בקרב לימודי מתמטיקה אביא עוד משל בשביל לענות, לעיתים תלמידים שואלים שאלות שלשאר הנוכחים השאלות נראות "חופרות" ו"מעיקות" לענ"ד, אין דבר כזה שאלה מעיקה! כל שאלה עוזרת ללומד להבין את החומר בדרכו שלו. יש תלמידים שבשביל להבין את החומר יצטרכו למצוא מקרי קצה ולחדד ע"י זאת את הבנתם. יש נם אנשים שיסתפקו רק בעקרונות כללים ולא יצטרכו להגיע לידי החידוד. בעולם הגמרא ישנם גם את אילו וגם את אילו. ואילו ואילו דברי אלוקים חיים.

4. לעיניין שיקול הדעת בקיום ההלכה נא עיינו בדבריי בתגובה לשאלה "איך יתכן שרבנים יראי שמיים ישקרו".

בברכה

חיים

תוכן:   שלום חיים,

קיום הלכות שנקבעו בזמן ובמקום ישן ואינם תואמים זמן ומקום חדש היא אינה יצירתיות.

יצירתיות במובן התאמת חוקים למציאות המשתנה.

בברכה

דעת – אמת

תוכן:   חיים צודק, אם התעכבתי בעבודה הרבה זמן ואישתי תשאל למה איחרתי אענה לה את האמת בלי לחשוב בכלל, אם לעומת זאת התעכבתי כי ביליתי עם המאהבת , או אז אצטרך מנה גדושה של יצירתיות להסביר את מעשיי.

ספר ביולוגיה מתאר את המסקנות שהגיעו אליהם חוקרים לגבי תפוצת בעלי החיים בעולם, לעומת זאת בשביל להסביר איך נכנסו כל החיות בעולם לתיבה אחת, ירדו ממנה בתום המבול והתפזרו כל אחת למקומה , נו , בשביל זה צריך להיות יצירתי מאד.

בהחלט יש מקום ליצירתיות בבית המשפט, במקום שבו החוק לא ברור ולא מכסה את כל האפשרויות צריך להפעיל יצירתיות, לעומת זאת בעבירה ברורה כשהחוק ברור בדרך כלל השאלה היחידה היא 'אשם' או 'זכאי' . אם הייתי צריך לשפוט היום לפי ספר החוקים של יוון העתיקה אני מניח שהייתי צריך להפעיל יצירתיות לא מעטה (האם הדין הכתוב לגבי דהירה במרכבה ברחובות אתונה פרושו שאסור היום לנהוג במהירות X קמ"ש בתוך העיר או שמא Y קמ"ש? לך תדע) הרבה יותר מאשר אם אשתמש בספר החוקים שקיים היום ומתעדכן מעת לעת

עדו

תוכן:   "שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה" (בראשית ו, טו)

גודלה של התיבה

איך נכנסו כל החיות לתוך תיבה אחת? הכופרים טוענים שהדבר לא ייתכן, ועל כן הם מכחישים את אמיתות דברי התורה.

אבל, לפי מידות התיבה, אכן היה מספיק מקום לכל החיות.

נפח התיבה היה 300*50*30=450,000 אמות מעוקבות, או בערך שלושים אלף מטרים מעוקבים.

לפי המדע של היום, מצויים בעולם פחות ממליון מינים שונים של שרצים, כ- 10,000 מיני עופות, כ­ 10,000 מיני זוחלים (תנינים, נחשים וכד') וכ- 8,000 מיני בהמות וחיות.

שרצים

ניתן להעריך ששרץ צורך כמאה פעמים נפחו אוכל לתקופה של שנה, וזקוק לעוד מאה פעמים נפחו למקום לחיות בו, והוא בעצמו בגודל 1 ס"מ *2 מ"מ *2 מ"מ =0.04 סמ"ק. אם כן, הוא צורך אוכל בנפח של 4 מ"ל ועוד מקום בנפח 4 מ"ל ובסך הכל 8 מ"ל. נכפיל זאת בשניים לזכר ונקבה, ובמליון למספר המינים, ונמצא שכל השרצים זקוקים לנפח 16 מ"ק נטו, ולשם סידור בתוך ערמות אדמה או על עציצים די להם בחדר בנפל 30מ"ק, היינו 3*2*5 מטר.

עופות

ניתן להעריך שעוף נפחו בממוצע כ- 10 ס"מ *4 ס"מ *4 ס"מ = 160 מ"ל, וזקוק לפי עשר נפחו למקום – 1600 מ"ל, וחמישים פעמים נפחו לאוכל לשנה – 8000 מ"ל, ס"ה 9760 מ"ל. נכפיל זאת בשניים לזכר ונקבה, ובעשרת אלפים למספר המינים, ונמצא שהם זקוקים לקצת פחות ממאתיים מ"ק נטו.

זוחלים

הזוחלים גדולים בערך פי עשרים מציפורים, וגם הם מונים כעשרת אלפים מינים, לכן צריכים מרחב פי עשרים מזה שצריכם הציפורים, כלומר כארבעת אלפים מ"ק. כדי שכל אלו יוכלו לחיות, נוסיף עצים וכו' שעליהם יכולים לטפס ולחיות בתוכם, אדמה וכו', שתופסים עוד 1,000 מ"ק – סה"כ 5,000 מ"ק.

בהמות וחיות

יש בעלי חיים גדולים במיוחד, כגון פיל, ג'ירפה, היפופוטם וכו'. לכל אחד מאלו, בקטנותו, יש נפח כמו של כלב ענק, בערך: 1.5מ' * 0.5מ' * 0.5מ' = 0.375 מ"ק. ניתן להעריך שהוא צריך אוכל ומקום בנפח של כ­ 25 פעמים נפחו. נכפיל זאת בשניים לזכר ונקבה, ובמאה למספר המינים – נקבל 1875 מ"ק, ובתוספת מקום לסידור – 2,500 מ"ק.

יש עוד כמאה בעלי חיים בגודל של כלב. בקטנותם הם בערך 0.25 מ' * 0.15 מ' * 0.2 מ' = 0.0075 מ"ק. עם מקום ואוכל כ­ 20 פעם נפחם, בהכפלה בשניים לזכר ולנקבה, ובמאה למספר המינים – סך הכל 30 מ"ק.

שאר מיני החיות והבהמות הם קטנים, ויש כ­8,000 מינים שגודלם הוא קצת יותר גדול מהעופות – כלומר כ­400 מ"ק. אם נרצה לתת לכולם אפשרות לחיות בקצת מרחב צריך כלובים או מדפים וכו' כדי לנצל את הנפח. אלו יתפסו עוד כ­400 מ"ק. יוצא סך הכל לחיות ובהמות – 3,330 מ"ק. 2500+30+400+400=3330 מ"ק בערך.

סיכום

סך הכל, לכל העופות, השרצים הבהמות והחיות, דרושות 8,560 מ"ק: 30+200+5000+3330=8560 בערך.

ראינו שנפח התיבה היה 30,000 מ"ק. היו בתיבה שלוש קומות, ולפי רש"י רק קומה אחת היתה לחיות. הרי שהנפח שנועד לחיות היה 10,000 מ"ק, שהוא יותר מהנדרש. העודף היה יכול לשמש למרווחים בין שורות הכלובים.