תוכן:   שלום ערן

פרשנות חכמים את המקראות נעשית באופן מוזר , תמוה, לא עיקבי, לא שיטתי ואף מעורר גיחוך לכל אדם סביר, את זה אנו מראים לאורך הכתבים שלנו המופיעים באתר.

להמחשה נביא דוגמא: חכמים מתפלפלים האם אדם שמצא "קן ציפור" בים , בשמיים או על ראש אדם אם חייב הוא במצוות שילוח הקן?

בתורה כתוב: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים, כב; 6-7 )

וכך דרשו חכמים את המילה "בדרך" – מצא קן בים חייב ב"שילוח הקן" , משום שהים נחשב כדרך מהנאמר (ישעיהו, מ"ג; 16 ) "כה אמר ה' הנותן בים דרך". שואלת הגמרא: לפי שיטה זו, שמספיק שנמצא בכתובים את המילה "דרך" ייחשב כדרך לחיוב שילוח הקן. אם כך גם אם מצא קן בשמים יתחייב בשילוח הקן , כפי שכתוב במשלי: "דרך נשר בשמים"? משיבה הגמרא שהכתוב קרא "דרך נשר" ולא דרך בלבד. ממשיכה הגמרא לשאול: מצא קן בראשו של אדם מהו? תשובה: מהנאמר: "וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁו" (שמואל א, ד;12). משמע מהנאמר 'אדמה על ראשו' עדיין נחשבת כאדמה ואפשר להחשיב מצב זה כמונח על הארץ וחייב בשילוח הקן.( חולין קלט ע"ב).

ואין סוף להבלים…

בברכה

דעת אמת

תוכן:   בעניין הדרשה שהבאת, אין לכך כל תוקף בלי רקע מוקדם, כל צורב יודע שאין זה דיון על הבנת הנקרא, מסורת בידי חכמים ממקבלי התורה שהבורא השתיל רמזים לכל ההלכות (שגם הם ניתנו למשה בסיני) באופן הכולל דרשה של המילה דרך בכל מקום בתורה וכיו"ב, חז"ל קיבלו וגם הבינו בדיוק מה ראוי לדרוש ומה לא, אילו כללים קבע כותב התורה, מה הם הוראות היצרן.

אבל הגדרתך את הדרשות כ'לא עיקבי ולא שיטתי' תמוהה מאד, על סמך מה בנויים כל חידושי התורה בעולם הישיבות, אם לא על הצלבת ידע וכללים שבכל התורה, כמו שלא שייך לבנות מדע אם אין חוקים בבריאה, כך לא שייך לבנות 'חידוש' בלי חוקים כלליים, אתה אמור לדעת זאת טוב טוב, אתמהה.

דוד

תוכן:   שלום דוד

שוב אתה נכנס "להשתלות רמזים" שהוא מעניינם של אנשי האמונה שאין מקומם למי שקיבל על עצמו את התבונה כנר לרגליו.

לגבי חוסר שיטתיות של חכמים בדרשותיהם כתבנו במאמר "דיברה תורה כלשון בני אדם" את דברי בעלי התוספות (ע"ז כא ע"א) שהם בעצמם לא הבינו את חוסר העקביות של חכמים שפעמים סברו "שדיברה תורה כלשון בני אדם" ופעמים דרשו דרשה ולא סברו "שדיברה תורה כלשון בני אדם".

נ.ב תביא לנו דוגמא מדרשות חז"ל שלדעתך הם עקביות ושיטתיות.

בברכה

דעת אמת

תוכן:   חבל שאתה מציג את הדרשות כמקורות ההלכה, בזמן שכל הדרשות שבגמרא אינם אלא נתינת מקור להלכות קיימות.

אין בכל הש"ס כולו מברכות ועד נדה מקום בו פשטו ספק הלכתי מדרשה.

הש"ס מלא בדרשות שהם הנמקות להלכות, אך אין זו השתעשעות, זהו סגנון הדור כולו בתקופת סוף בית שני, גם במגלת ברית דמשק אנו מוצאים דרשות שכאלו, וזהו סגנון הדרשות והדרשנות הידוע מתקופה זו, ואכן בתקופת האמוראים כבר לא תלו חדושי דינים בדרשות, [אף שהסבירו את הדרשות שהם הנמקות לדיני התנאים]. דרשות אלו הם לפי רוח התקופה, ובכל הדורות שלפני זה ואחרי זה קבעו את ההלכה לפי הסברא וכללי הגיון בלבד, וכיום קשה להיכנס לראש הזה, ובאמת כמעט ואין עוסקים בדרשות אלו.

אך אין כאן שום השתעשעות בדברי הבל. יש כאן למוד כפי רוח הדור, ואין כאן המקום להאריך בהסברים.

חד מן קמאי

תוכן:  

שלום

הנה גם אתה מודה שהתלמוד – הטקסט בו עוסקים בחורי הישיבה השכם והערב – אינו אלא "סגנון הדור", "דרשות לפי רוח התקופה". לשון אחר: רוב רובו של התלמוד עוסק במקור הדינים מהתורה [דרשות] "על פי רוח הדור בסוף בית שני", נמצא שהבחורים יגעים בדברי רוח שאין בהם ממש.

ולעצם השאלה אם דרשות חז"ל היו בבחינת "מדרש מקיים" [דרשה לחיזוק הלכה קיימת] או "מדרש יוצר" [דרשה שמתוכה יצרו הלכה] נחקר על ידי חוקרי מחשבת ישראל, והנטיה היא שיש מאלה וגם מאלה.

אביא לפניך דרשות שמשתמע מהם שיצרו הלכה:

"'והדוה בנדתה' (ויקרא, טו) – זקנים הראשונים אמרו: [מי שפירסה נידה] שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר 'והדוה בנדתה' – בנדתה תהא עד שתבא במים [תטבול במקוה]" (שבת סד ע"ב).

אמר ליה רבי עקיבא: ישמעאל אחי 'בת ובת' (ויקרא כא) אני דורש. – אמר ליה: וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה? (סנהדרין נא ע"ב)

בברכה דעת אמת