הנאת לימוד היא סובייקטיבית ואינה ניתנת לשיפוט.

דעת-אמת אינה טוענת שלא תיתכן הנאה מרעיונות חז"ל, או שאינן מוסיפות נופך של עונג אינטלקטואלי מדומה.

דעת-אמת קמה כדי להוציא מלבן של בחורי הישיבה כאילו דבריהם נאמרו מפי שכינה ולכן יש לציית להם ציות טוטלי. יתירה מכך, פעמים רבות חז"ל ירדו לשפל המדרגה בעיסוקם בהבל וסרק אנושי של ביבי הדעת וגסות הרוח.

אתן דוגמה של פרשנות חז"ל שיכולה לשעשע בילדותיותה ובד בבד לגרום להנאה מהנה.

לדעת חז"ל (יבמות מט ע"ב) מנשה, מלך יהודה, הרג את ישעיהו הנביא ( אף שהכתוב במפורש מציין שישעיהו פעל עד המלך חזקיהו שמלך לפני מנשה).

נתון זה, גרם לאמוראים – חכמי בבל לאחר תקופת התנאים – להסביר על מה ולמה הרגו.

שים לב שיש כאן שיח דמיוני על נתון דמיוני, ועולם הדמיון יכול להביא להנאה.

אמר רבא: מנשה המלך דן את ישעיהו הנביא בדין תורה והרגו.

וכך הוא דן דינו: שאל מנשה את ישעיהו; משה רבך [ולא רבנו שהוציא עצמו מהכלל] אמר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" ואתה ישעיהו סותר דבריו ואומר: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם" (ישעיהו, ו; 1) …מנשה שאלו עוד שתי סתירות תוכל לעיין שם.

חשב ישעיהו הנביא, בלבו, שאין טעם להשיב למנשה כי יהרגו בכל מצב. ישעיהו השתמש במאגיה ידועה של שם המפורש ונעלם בתוך עץ ארז. הלכו וניסרו את הארז עד שהיגעו לפיו של ישעיהו ומת. ומידה כנגד מידה נהגו בנביא הוא הוציא דיבה רעה על ישראל ואמר: "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב". זה סיפור דימיוני שיכול לרתק ולהריץ את עולם הדמיון כדרכם של סיפורי ילדים מדומיינים.

יש בו גם לקחי מוסר:

הנביא אינו חסין מפני עונש הוצאת דיבה על ישראל.

אדם רע, כמנשה, שזומם רעה אין טעם לנסות לרכך לבו.

וכיצד מיישבים את הסתירה שמנשה טען?

משה ראה את יהוה דרך זכוכית שקופה ונקייה כך שלא דמיין במראה מה שאינו. ואילו שאר הנביאים ראו דרך זכוכית מלוכלכת שנתנה לדמיון לדמה כאילו רואים את יהוה [ מכאן תלמד שמלבד משה כל הבאים אחריו דמיינו את יהוה].

איני יודע אם חז"ל בעצמם רמת הכרתם ותודעתם של תינוק או שמא הציבור שדיברו אליו היה תינוקי והתאימו עצמם להם (אני נוטה לומר שהכרתם את עולם המציאות תינוקיים למדיי) . אך עיניך רואות כיצד חז"ל היו זקוקים להפיח בפסוקי המקרא סיפורי בדים שיכולים לרתק אוזן שומעת.

דוגמה נוספת לכך, שחז"ל מכניסים פלפולי הלכה למקרא.

שאלו התלמידים את רבי יוסי: כיצד יתכן שדוד נשא שתי אחיות (מירב ומיכל) והלא אסור לשאת שתי אחיות? תשובה: דוד נשא את מיכל לאחר שמירב מתה. חכם אחר, ר' יהושע שמו, השיב תשובה אחרת: נשואי דוד למירב התבררו כנשואי טעות ולכן פקע תוקף הנישואין שלהם שהתיר לדוד לשאת את מיכל אחותה. ומניין שהיו קדושי טעות ולמעשה התברר שמירב מעולם לא הייתה אשתו החוקית של דוד? מן הכתוב: "תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל" –מיכל אשתי ולא מירב אשתי, משמע מירב מעולם לא הייתה אשת דוד חוקית. המשיכו התלמידים לברר: מה הם קידושי הטעות בין דוד למירב? תשובה: דוד נשא את מירב במלווה, וכבר אמרנו "המקדש במלווה אינה מקודשת". ומהו החוב שחב שאול לדוד? תשובה: שאול הבטיח להורג גלית כסף ועושר שנאמר: " הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ [לגלית] יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל" (שמואל א, יז;25 ). לאחר שהתברר שנשואי דוד ומירב פקעו אמר שאול לדוד שאם הוא מעוניין במיכל בתו הוא צריך להביא לו מאה עורלות פלשתים בתמורה. הלך דוד והביא מאה עורלות פלשתים לשאול. במאה עורלות אלה ובחוב הישן שחייב שאול לדוד קידש דוד את מיכל, כאילו אמר דוד כך: מיכל מקודשת לי כדת משה וישראל בעורלות הפלשתים ובחוב הקיים. דוד סבר שהמקדש בכסף (עורלות פלשתים) ובמלווה יחדיו דעת המקדש לשאתה בכסף ולא במלווה, לכן תפסו קידושי דוד ומיכל. ואילו שאול סבר שהמקדש בכסף ובמלווה יחדיו דעת המקדש לשאת במלווה והרי במלווה אין הקידושין תופסים. לכן לדעת שאול, קידושי דוד ומיכל לא חוקיים ולכן השיאה לפלטי בן ליש.

ראה את הסוגיא במלואה בפלפול היומי : "דוד נשא את מיכל במאה עורלות או במאתיים?".

ושוב, סיפורי דמיון יכולים למשוך את הלב, אך מכאן לשוות להם חכמה ולציית לדבריהם זהו אבסורד מגוחך.

דעת – אמת