שלום שאול,

משלהי בית שני מרכז הכובד היהודי עבר מהמקרא לחכמים; עוקרי המקרא ודורשי הדרשות המסרסים את המקרא מתוכנו ונותנים לו כבוד של קדושה בארון הקודש ללא סמכות משפטית ריאלית.

כמובן שתהליך זה התפרס על מאות שנים. תחילה היו שלוש כתות יהודיות לגיטימיות שנאבקו מאבק פנימי – צדוקים; השוללים את פרשנות חז"ל, הפרושים; עוקרי המקרא ויוצרי התורה שבעל-פה, ואיסיים (על-פי עדות יוסף בן מתיתיהו בספרו מלחמת היהודים). המציאות של חורבן בית המקדש ואובדן עצמאות מדינית ליהודים הסירה את כוח המקרא מרלוונטיות ריאלית, לכן קרנם של "פרושים" עלה בקרב דלת העם. היהודים שלא קבלו עליהם את המהפכה החז"לית פשוט נטמעו בתרבות ההלניסטית. חלקם הצטרפו לדת החדשה הישועית. כך שבתודעה היהודית, גם מקרב אוכלוסיית העולם, החלה להתקבל ההגדרה היהודית על-פי קריטריונים חז"ליים.

כשקהילות יהודיות חיו בפזורה היו שני מרכזים רוחניים יהודים חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל ועד אמצע המאה השביעית מעמדו של תלמוד ירושלמי כמעמדו של תלמוד בבלי ואין הבבלי נגס מירושלמי מאומה וכל תלמוד מעמדו במקומו. הבבלי בבבל והירושלמי בארץ ישראל ובמדינות חוף הים התיכון. מאמצע המאה השביעית, עם עליית האיסלאם וכיבושיו, מרכז הכובד עבר לבבל וגאוני בבל החלו במסע פוליטי בקהילות היהודיות הפזורות להרים קרנו של הבבלי על-פני הירושלמי.

באמצע המאה שמינית קמה תנועה קראית שהתנגדה לתלמוד ואתגרה את מנהיגי היהדות המסורתית.

אך אלה נידונו כאפיקורסים והיחס אליהם היה כקהילה חיצונית ליהדות.

ללמדך ששינויים ותמורות נובעים מגורמי חוץ ופנים כאחד.

ומי שמתאים עצמו לשינויים שורד.

בימינו, החרדים והדתיים נוהגים ככת, המוציאה עצמה מהשינויים והתמורות בעולם, וטומנת ראשה בתלמוד שאבד עליו הכלח. התלמוד אינו רלוונטי במציאות המודרנית של קידמה אתית, עצמאות מדינית ליהודים ומציאות עולמית שונה בתכלית ממציאות עולם ישן.

בברכה

דעת – אמת