עדין שטיינזלץ הוא חרדי.

ההתמודדות שלו עם טקסט מביך דומה להתמודדות של כל בחור ישיבה.

אתן לך דוגמה: הגמרא במסכת בכורות (ח ע"א) טוענת שזמן הריונה של לביאה, זאבה, נמר… שלוש שנים. וכיצד שטיינזלץ מתמודד עם אמירה מופרכת זו? "מדובר במינים אחרים או שהשתנו הטבעים".

וכשהוא נפגש עם בדותות של חז"ל דרכו לומר שאלו דברי אגדה ויש בהם סוד נסתר.

לדוגמה כשבגמרא (ברכות נד ע"ב) מבואר שיש להודות לאלוהים כאשר רואים את האבן שעוג מלך הבשן רצה לזרוק על בני ישראל, שטיינזלץ, ככל בחור ישיבה סביר, מרגיש אי נוחות. וכיצד הוא מתמודד עם טקסט מביך זה? כדרכם של אנשי אמונה לברוח לנסתר ולמעורפל (אף שמדובר בהלכה פסוקה והדרכה מה צריך לעשות כשרואים את האבן שעוג רצה לזרוק) וכך שטיינזלץ כותב: "כמעט כל המפרשים פירשו עניין זה על דרך הרמז והסוד".

לגבי סוגיות העוסקות בצואה, דיני חשיפת נשים את גופן, וכך הלאה סוגיות הלכתיות שאינן רלוונטיות. גם בזה שטיינזלץ, ככל בחור ישיבה, אינו חש את האבסורד שבדבר. האמונה שלו היא הבסיס לקריאת התלמוד, והאמונה ככל רומנטיקה מעלימה את האבסורד הנראה בעליל.

לדוגמה כשדנו בגמרא כיצד ניתן לפלוט שכבת זרע בלי לאונן הוא מתרגם את הסוגיא בלי להרגיש אי נוחות בדיוק כפי שבחור ישיבה קורא את הטקסט. ואל תתמה על כך, כי כשאדם מורגל להתייחס לטקסט כנשגב הוא אינו נותן את הדעת, עוצר וחושב: "רגע על מה מדובר כאן בדיוק"?

2. בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" ירון לונדון שאלו מדוע לא תרגם את התלמוד לעברית קולחת? תשובתו הייתה שהבעיה אינה בתרגום, כי כל אדם אינטליגנטי תוך חודש ידע את רוב המילים הרווחות, אלא הבעיה בצורת החשיבה התלמודית. ולטעמו תרגום קולח גם לא יצליח להסביר את "החשיבה" התלמודית. בתשובה זו הוא בעצם אמר, בלי שיהיה מודע לכך כמובן, שצורת הדיונים בתלמוד על תכניהם והמגבלות שהם שמים על קוראי הטקסט, מביכים ומוזרים לאדם החושב המודרני.

כל הקורא את מדור הפלפול היומי מיד מבחין בהבליהם הן מבחינת משאם ומתנם המוזר והן עצם נושא הדיון.

בברכה

דעת – אמת

אמת, פירושו של שטיינזלץ תואם את הקריאה האורתודוקסית (העובדה שהוא חרדי לכשעצמה איננה רלוונטית, שכן ניתן להעלות על הדעת חרדי שיפריד בין מחקרו לבין אמונתו), וייתכן כי במקומות מסויימים תשובותיו לא ייספקו את הקורא הספקן, אך אני מעריך שעבור רוב רובו של הטקסט (הוויות אביי ורבא) לא אמורה להיות בעיה.

דובי